לכדורגל שלנו לא טוב עם עצמו בזמן האחרון. הוא נקלע לקוטב הדרומי של המאניה–דפרסיה שפוקדת אותו מפעם לפעם. יש לכך סיבות: ליגת־העל משעממת אותו, האלופה המיועדת איננה אהודה עליו, היא לא סוחפת אותו וממילא נעולה בפניו; קבוצותיו המועדפות לא מתרוממות, הפועל ב"ש מתפוררת לו בין האצבעות, הפועל חדרה זה הגוד ניוז; הליגיונרים שלו יושבים על הספסל או שלא נכללים בסגלים של קבוצותיהם; הכוכב הגדול שלו משחק בסין. כוכב אחר שלו יקבל הכרה בספרד לפני שיקבל אותה כאן. אנחנו עוד לא ראינו ממנו שום דבר. קמפיין מוקדמות יורו 2020 נופל עלינו לא טוב, ועוד בפורים, באמצע החג.
כשהקמפיין הקודם של הנבחרת הסתיים, דובר על "רוח חדשה" שנושבת ממנה. "רוח חדשה" היה מונח שחזר על עצמו, הוא חלחל ונקלט, הייתה הסכמה סביבו. עברו ארבעה חודשים, הגיעה רגרסיה. לא קרה שום דבר בתקופה הזאת שהצדיק נפילה, לבד מההיסטוריה הקלינית.
אנדי הרצוג חש את האווירה שמסביב. ידוע לו עד כמה שחקני הנבחרת קשובים לסביבתם ואילו מטענים הם נושאים. עד הגעתו, שחקני הנבחרת התייחסו להופעה במדיה כפי שהם מתייחסים לשירות מילואים שתקוע להם באמצע החיים. הם באו לסמן וי ולחזור לקבוצות שלהם. האווירה מצמיתה, הסביבה המקצועית מייבשת. כך זה היה במשך שנים ארוכות. האוסטרי עשה הכל כדי לשנות את האווירה, והיה נדמה שהצליח; אמרו רוח חדשה, אמרו רוח אחרת, והנה זה חוזר אליו. כל מה שעשה נמחק. הוא מגלה שמטענים נוקזו ונוקו, אבל נותרו גרורות. שליימה, איציק ואייל נטועים כאן עמוק.
עשה הכל כדי לשנות את האווירה. אנדי הרצוג (מאור אלקסלסי)
שליימה ואיציק חנכו את נבחרת ישראל באירופה. שרף הוביל את ישראל ליבשת. זוהר היה כוכבה בקמפיין האירופי הראשון שלה, אחר כך יצא ממנו קצת אוויר. ברקוביץ' הוא האידיאל של הדור ההוא, "דור הזהב", הוא גילם את כל מה שהאמינו והטיפו לו. הם תקועים בימיהם כאילו לא עברו 27 שנים מאז, מסתכלים על מה שהתחולל סביבם במשך השנים ולא מוצאים הבדל. חוזרים ומעלים את עמדותיהם, יש שמקשיבים להם; שליימה לא מבין מה האוסטרי רוצה מחייו, הוא לא מבין את המערך, לא את השיטה, לא את הבחירה, שום דבר הוא לא מבין. איציק לא רואה. חוץ מהבלחות אישיות מקריות איציק לא רואה שום דבר. אייל מאמין רק במה שהיה מצוי ברגליו ובין אוזניו. אין קיום לשום דבר אחר, זה או ברקוביץ' או כלום. שלושתם מסתובבים בינינו, עוברים מדלת לדלת ומוכרים אנציקלופדיות משומשות בתשלומים נוחים. הם ומרכולתם, זה מה שהאוסטרים מבקשים לסלק מחיינו.
האוסטרי מכין את שחקניו למשחק נגד סלובניה. ביטחון ואמונה הם מונחים שחוזרים על עצמם כשהוא מדבר על ההכנות לקמפיין. אלה מונחים אווריריים, הם באים מתחום הנפש, אנחנו באנו לראות כדורגל. לא ברור לנו איזו תועלת יש בהם, מה הם מוסיפים, מה נגרע כשאינם. אריאל הרוש, עם ביטחון ואמונה, נראה כמו שוער גדול. הוא נראה כזה בליגת האומות, הוא גם פתח את קמפיין מוקדמות היורו כמו שוער גדול. שוער גדול חתום על ניצחונות ומונע הפסדים. אצל האוסטרי להרוש יש כבר כמה כאלה. ובאותו זמן הרוש יכול להיראות כמו שוער מחליף בקבוצת אמצע–ליגת–העל. בחור טוב, נתונים טובים, חרא מזל. זה מה שהרוש היה עד שהאוסטרי הכיר בו. בשבילו הרוש שוער גדול.
האוסטרי בא עם השקפת עולם, היא מכתיבה לו דרך ושיטה, הבחירות שלו נובעות ממנה. כל מי שמצוי בענייני הנבחרת מציין את עקביותו. לא פעם לגנאי, עקבי במובן בוֹק. עקביות היא לא ערך בעינינו, היא לא נספרת, היא נועדה למוגבלים. "פועלי בניין", "רובוטים", תיאר ברקוביץ' את שחקני הנבחרת נגד סלובניה. יש לנו השקפת עולם משלנו. אנחנו חסידי הכדורגל הספונטני, החופשי, השמח שמביא לידי ביטוי את הכישרון הייחודי והמולד המצוי ברגלי שחקנינו ואת אישיותם הממולחת. אנחנו יצירתיים, אנחנו מאלתרים, אנחנו אייל ושליימה ואיציק.
"זה מה שהרוש היה עד שהאוסטרי הכיר בו" (מאור אלקסלסי)
ההישגים המעטים שנבחרות ישראליות הגיעו אליהם בעבר נרשמו תחת מאמנים שכפו את עצמם ואת השקפת עולמם על שחקנינו היצירתיים. אפשר לעבור אחד–אחד על הקמפיינים השונים, אפשר גם ללכת עשרות שנים אחורה. לא את כל הנבחרות האלה אהבנו, אבל הן פגשו, פחות או יותר, את היעדים הצנועים שלהם. אף פעם לא היו כאן נבחרות גדולות שיש לשאוף ולהידמות להן. שום מסורת לא מעיקה עלינו, גם לא דור הזהב. אין שום צורך או סיבה לחסות בצלו, גם אם ערן זהבי אולי היה מוצא בו רק מקום בסגל, כפי שאלון מזרחי מעריך.
שרף היה כנראה המאמן היחיד שנתן לכישרונות שלו חופש פעולה כמעט מוחלט לבטא את היכולות שלהם. שרף אפשר, לא הגביל ולא כלא. זו גישה שסיפקה כמה רגעים מענגים, כמה הבלחות נקודתיות, היו גם מבוכות – ובעיקר עברו כמעט 30 שנה.
נבחרות וקבוצות שנשלטות על ידי מאמניהן יותירו בצד כאלה שלא קיבלו הזדמנות. השקפת עולמו של המאמן ייתרה אותן. האוסטרי מונה לתפקידו באוגוסט 2018. כבר בקמפיין הראשון שלו בליגת האומות, שהחל כמה ימים אחרי הגעתו, הוא הבהיר איזה כדורגל הנבחרת שלו תשחק ועל מי היא תתבסס. לא על אלירן עטר, עומר אצילי ודור מיכה. הוא מביא אותם בחשבון, הם אופציות, אבל הוא לא בונה עליהם ולא סביבם, יש לו העדפות אחרות. האוסטרי לא פספס אף כישרון ישראלי אחד, הוא רק בחר במי הוא רוצה להשתמש, מי מתאים לכדורגל שהוא רוצה לשחק. ההעדפות והדגשים שלו גלויים וברורים, הוא פרקטי, נקי מבולשיט, הוא חושב על השחקן הישראלי בדיוק מה שהוא, לא פחות ולא יותר. הוא מאמין במסגרת קבועה, רק הוא יחליט אם לשנות, מתי לשנות ואיך לשנות. זו גישה שבעיניו נותנת לקבוצה שלו את הדבק שהיא צריכה, כי היכולות שלה הן מה שהן. דבק מתקבל מעירוב של ביטחון, אמונה ועקביות. האוסטרי הולך עם השחקנים שבחר, והם מחזירים לו כפי שמחזירים אלה שהאמינו בהם.
דבק מתקבל מעירוב של ביטחון, אמונה ועקביות (מאור אלקסלסי)
האוסטרי הוא בעל מקצוע שתלטני, לא שואל את מעסיקיו מה הם רוצים, מה העדפות שלהם, איך הם רוצים להיראות. הוא מגדיר להם מה מצבם ומה הם צריכים לעשות כדי להגיע לאנשהו. הוא בא עם דרך.
התחלנו את הקמפיין בקוטב הדרומי, לקח כמה ימים, עפנו לצפוני. האוסטרי יגיד, זה בסדר לחלום. תקפידו על התרופות.
מה דעתך על הכתבה?