Sport1 Banner

סליחה על ההשאלה: צ'לסי מחזיקה שחקנים רק כדי שישחקו בקבוצות אחרות

שחקני צ'לסי חוגגים
שחקני צ'לסי חוגגים | Gettyimages

40 משחקני הבלוז "צוברים ניסיון" במועדונים קטנים יותר, רובם כלל לא חוזרים לספינת האם. כריסטיאן פולישיץ' הוא הדוגמה האחרונה בשורה של שחקנים מוכשרים שמבטאים מדיניות שנויה במחלוקת. מיכאל יוכין על התופעה

(גודל טקסט)

כאשר השלימה צ'לסי ביום רביעי את החתמתו של החלוץ האמריקאי כריסטיאן פולישיץ' והשאירה אותו בבורוסיה דורטמונד עד לסיום העונה, נרשמה סטטיסטיקה מוזרה. נכון לעכשיו יש לכחולים כבר 40 שחקנים בהשאלות ברחבי אירופה. הנתון ההזוי הזה הדגיש מחדש את המדיניות השנויה במחלוקת של המועדון אשר נוהג להחזיק בכרטיסם של שחקנים רבים מאוד, יש שיטענו רבים מדי.

ההיגיון הבסיסי מאחורי האסטרטגיה הזאת מובן מאליו. צ'לסי מגדלת חניכים מוכשרים באקדמיה, הסקאוטים מגלים עבורה כוכבים פוטנציאליים בכל רחבי הגלובוס, אבל אי אפשר לדעת מראש מי יהפוך לשחקן בולט בפרמיירליג ומי לעולם לא יבשיל לכך. מאחר שלא ניתן לחזות את העתיד, בצ'לסי לא רוצים לוותר על אף אחד מראש. הם שומרים את בוגרי האקדמיה ומחתימים שחקני רכש, ואז מעבירים אותם לקבוצות קטנות יותר למטרות צבירת ניסיון ומעקב. המטרה היא לא לפספס, ולהחזיר למועדון רק את אלה שיתאימו לרמה הגבוהה בסופו של דבר.

הכוונות טובות, אך התוצאות לאורך זמן מלמדות כי רק שחקנים מעטים חוזרים ומקבלים הזדמנות אמיתית בסטמפורד ברידג'. לפיכך, ניתן לקבוע שהיא אינה עובדת כהלכה, ונדרשת חשיבה מחודשת לגבי כדאיותה  עבור המועדון, וחשוב מכך – עבור השחקנים.


פולישיץ'. הוחתם ונשאר בדורטמונד (gettyimages)

קחו, לצורך העניין, את הסגל הנוכחי של צ'לסי. יש בו שני שחקנים בלבד שחזרו "הביתה" אחרי תקופת השאלה. אנדראס כריסטנסן הדני בילה שנתיים נהדרות בבורוסיה מנשנגלדבאך, התפתח לאחד הבלמים הטובים בבונדסליגה, שב לסטמפורד ברידג' והיה מצוין בעונה שעברה בהדרכתו של אנטוניו קונטה בשלישיית ההגנה. המנג'ר הנוכחי, מאוריציו סארי, מעריך אותו הרבה פחות, וכריסטנסן בקושי רואה דשא, אך זה לא פוגע בעובדה כי ההשאלה תרמה לו מאוד. בוגר האקדמיה השני הוא רובן לופטוס-צ'יק, שיצא להתחשלות בקריסטל פאלאס, נכלל בזכות כך בסגל אנגליה למונדיאל, ונכנס כעת לרוטציה בשורות הכחולים. גם הקשר המחונן הרוויח מההשאלה בקבוצה קטנה יותר.


לופטוס-צ'יק. נכנס לרוטציה (gettyimages)

ואולם, אלה דווקא דוגמאות חריגות של כוכבים צעירים שהושאלו לקבוצה אחת בלבד לתקופה מוגבלת, כלומר עבור תהליך בריא ונכון. במקרים רבים, נאלצים מושאלי צ'לסי לעבור בין קבוצות רבות מדי ונשחקים לחלוטין. הדוגמא הביזארית ביותר היא השוער הקרואטי מאטיי דלאץ, שהשתייך למאגר צ'לסי במשך שמונה שנים אך לא שיחק במדיה אפילו דקה. הוא עבר בהשאלות בתשע קבוצות קטנות, הצליח בחלקן, נכשל בחלקן, ותמיד ידע שאין לו סיכוי לשחק בפרמיירליג, בין היתר בשל חוסר האפשרות לקבל רישיון עבודה.


אוהדי צ'לסי. כבר לא מסוגלים לעקוב אחרי המושאלים (gettyimages)

ריאיינתי אישית את דלאץ לפני שנה וחצי, והוא העיד כי קיבל יחס טוב מהמועדון הלונדוני ואינו מצטער לרגע על כך שחתם בו בגיל 18. "היה זה כבוד גדול להתאמן לצד פטר צ'ך ושחקנים גדולים אחרים", הוא העיד. זה נכון, אבל בשביל מה החזיקה בו צ'לסי לאורך זמן כה ממושך? היה ברור כשמש שאין לו עתיד במועדון עצמו, אז למה לא לאפשר לו ליצור המשכיות כלשהי במקום אחר? כיום, כשהוא כבר בן 26, אפשר לומר כי דלאץ בזבז חלק משמעותי מהקריירה על טיולים מיותרים. דוגמא מעניינת נוספת הוא המגן הצ'כי תומאש קלאס שהגיע יחד עם דלאץ ב-2010, ומאז שיחק באולומואוץ, ויטסה, קלן, מידלסברו, פולהאם, וכעת בבריסטול סיטי בליגת המשנה. מה סיכוייו לשחק בצ'לסי בגיל 25? הם שואפים לאפס. אז מה הוא עדיין עושה שם? איש לא יודע.

מקרה מאכזב עוד יותר שייך למריו פשאליץ', הקשר הקרואטי שהוחתם ב-2014 מהיידוק ספליט. הוא דווקא בהחלט מסוגל להתפתח לשחקן משמעותי במועדון צמרת בפרמיירליג ונחשב לאחד העילויים במדינתו בשכבת הגיל שלו. לצ'לסי הוא הגיע בגיל 19, כאשר כל עתידו לפניו. כעת, בחלוף יותר מארבע שנים, הוא כבר שיחק באלצ'ה, מונאקו, מילאן וספרטק מוסקבה, והעונה במדי אטאלנטה. זו רשימה מכובדת, והוא אף זכה לעבוד עם מאמנים מעולים כמו לאונדרו ז'ארדים וג'אן פיירו גאספריני, אבל בשורה התחתונה כמעט ואין התקדמות, כי אי אפשר להשתפר באמת כאשר אתה עובר מקבוצה לקבוצה בתדירות מסחררת, ובכל מועדון רואים בך רק מישהו זמני מאוד שתיכף יארוז את המזוודות. לא בנו על פשאליץ' בשום מקום, ולא מפתיע שהפרשנים התלוננו על כך שהמוטיבציה שלו לא היתה בשיאה במילאן ובספרטק. גם הוא התרגל להיות שכיר חרב זמני.


סטמפורד ברידג'. מעטים הם אלה השבים מהשאלה ונקלטים כאן (gettyimages)

אי אפשר להגיד זאת במפורש על טאמי אברהם, אשר מספק עונה נהדרת באסטון וילה, אבל חלוץ העתיד של אנגליה ראוי לשחק בפרמייר-ליג בגיל 21, כפי שעשה במדי סוונסי בעונה שעברה. לרוע מזלו, הוא לא קובע הרבה בכל הקשור לעתידו המקצועי, ובצ'לסי אף פעם לא יהיה לו מקום כל עוד המועדון שופך כסף על חלוצים כמו אלברו מוראטה.

ויש גם סוג נוסף של מושאלים, אלה ששולם תמורתם כסף רב, אך לא עמדו בציפיות. כאן ניתן למצוא את רחמן באבה, שהגיע בזמנו מאאוגסבורג על תקן המגן השמאלי החדש של הכחולים, וכעת הולך לאיבוד בהשאלה בשאלקה, ואת קורט זומה, אשר פציעה הרסה את הקריירה שלו בלונדון ומאז הושאל לסנט אטיין, לסטוק וכעת לאברטון. גם הם היו ראויים להימכר לקבוצה שתשמח לקלוט אותם לטווח ארוך, וזה היה בריא יותר לכל המעורבים.


קורט זומה. מושאל שוב ושוב (gettyimages)

באופן מפתיע, דווקא המושחתים בפיפ"א מנסים להסדיר את השוק על מנת למנוע את התופעה, ולהגביל את מספר המושאלים שכל מועדון להחזיק לשישה בלבד. אם וכאשר יאושר השינוי, תיאלץ לצ'לסי לשנות את המדיניות באופן דרמטי, אך היא עשויה גם להרוויח מכך. בינתיים, יש לה 40 מושאלים, ומתוכם ייתכן ורק פולישיץ' עצמו יחזור אי פעם לגשר.

עוד באותו נושא: רובן לופטוס-צ'יק

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי