יוסי בניון שיחק באירופה 12 שנה ולא שמעת ממנו רעשים. רק כשהגיע למשחקי הנבחרת ניתזו קצת ניצוצות. גם בתקופתו הנבחרת לא עמדה ביעדים – היא הייתה שלו או בצלו כמעט 20 שנה – וזה דבק בו ונוצרו כעסים שהשתכחו מיד כשחזר לאירופה. שקט גדול ירד.
בשנים הראשונות השקט הפתיע, כי עד ליציאתו לאירופה בניון לא חדל להרעיש. הכניסה שלו לכדורגל הישראלי לוותה מראשיתה ברעש גדול. הייתה החזרה שוברת הלב מאייאקס אמסטרדם. אייאקס הגדולה איתרה ילד בן 15 מדימונה והחתימה אותו. הילד נסע ונשבר, הגעגועים הכריעו אותו, והוא ויתר על החלום הגדול. בזמנו זה היה סיפור קורע לב.
היה משחק הירידה של הפועל באר שבע במאי 1998. הוא היה בן 17, שנה ראשונה שלו בקבוצה הבוגרת והיא כבר בבעלותו הבלעדית. הילד פספס פנדל קריטי – הוא לקח את הפנדל על עצמו, לא הייתה שאלה בכלל – דוידוביץ הדף, הוא הכניס את הריבאונד, זה לא עזר, באר שבע ירדה, הילד בכה. אי אפשר היה לעמוד בזה. כל מה שנשאר ממשחק הירידה של באר שבע באותה עונה זה ילד בן 17, שעוד לא נולד כשהיא לקחה אליפויות, ממרר בבכי. הירידה, הדרמה שסביבה, התמקדו רק בו. מי שיחק אז בבאר שבע חוץ מבניון?
בניון לצד טל בן חיים במדי הנבחרת (דני מרון)
קודם באה היכולת, אחר כך הרעשים שנבעו מהיכולת. בניון הביא כדורגל–שכונה לאצטדיונים. גם קרויף ומיכאלס הביאו את הכדורגל שלהם מהשכונה. השכונה שלהם. בניון זה הדבר הכי גדול שהשכונה יכולה לגדל – כי גם חן עזרא בא מהשכונה. כשבניון שיחק באנפילד, בסטמפורד ברידג', באמירויות, בברנבאו, היית יכול לראות אותו משחק שערים קטנים במתנ"ס. אותן תנועות, אותם שינויי כיוון, הכל סובב אותו ואת כישרונותיו. המגרש שלו, הכדור שלו, כולם סטטיסטים בהצגה שלו, אבל תכף הוא יעמיד אחד מהם מול שער ריק.
מכבי חיפה הייתה מעצמה בכדורגל הישראלי כשהוא הגיע אליה בגיל 18. הוא הגיע מבאר שבע והשתלט עליה מיד. ניסו בהתחלה להכניס אותו לעיניינים בהדרגה, שיתאקלם, שיעלה מהספסל, הוא ילד, הוא צריך לגדול, להתפתח. התחוללו מהומות סביב זה – "תנו לו את הקבוצה מיד" – נתנו לו את הקבוצה והוא הגיב. כמו בניון. פעם אחת הוא נותן את המופע מול פריז סן ז'רמן, פעם אחרת הוא משפיל את מאמנו, שיכול להיות האבא שלו, כשסירב להתחלף וגרם לפיטוריו. ואחרי שגרם לפיטוריו, בניון הביא לחיפה שתי אליפויות, יצא לאירופה ברעש גדול ו–12 שנה שמעת ממנו רק כדורגל: שם גול, בישל שניים, זאת רוצה אותו, ההיא קנתה אותו. שום דבר מעבר לזה.
יוסי בניון ועידן ורד בבית"ר ירושלים (אינסטגרם)
בניון, אייל ברקוביץ', חיים רביבו ורוני רוזנטל עשו את הקריירות המרשימות מבין הישראלים ששיחקו באירופה. של בניון ורוזנטל יותר. בניון שיחק 12 שנה בשתי הליגות הבכירות ביבשת: סנטאנדר, ווסטהאם, ליברפול, צ'לסי, ארסנל, עוד פעם ווסטהאם, ק.פ.ר. יצא מהשכונה בגיל 22 וחזר בגיל 34 לסיבוב פרידה.
לרוזנטל היו 13 עונות בכדורגל האירופי. ארבע – בשתי הגדולות של הכדורגל הבלגי, תשע – בפרמייר ליג. שבע מהן בקבוצות מרכזיות – ליברפול וטוטנהאם – ושנתיים בווטפורד, הפרויקט האחרון שלו כשחקן פעיל. הוא הגיע לווטפורד כשהייתה בליגה השלישית ויחד איתו, תוך שתי עונות, היא עלתה לפרמייר ליג. רוזנטל פרש בגיל 36 ולא חזר. זו שאלה טובה מי מבין השניים – רוזנטל או בניון – עשה קריירה גדולה יותר באירופה, אבל זו שאלה שיכולה להישאר גם פתוחה, אין צורך להכריע, שניהם עשו.
בניון בוכה אחרי ירידת הפועל באר שבע לליגה השנייה (דוד פליגל)
הקריירות של ברקוביץ' ורביבו הקבילו. של ברקוביץ' ארכה יותר. הם בני אותו גיל ויצאו באותה שנה. רביבו שיחק שבע עונות באירופה: ארבע בלה ליגה ושלוש בכדורגל הטורקי, אצל שתי הגדולות, פנרבחצ'ה וגלאטסראיי. קריירה רצינית, טיפה יותר ססגונית וחמימה מזו של רוזנטל, בניון וברקוביץ'. רביבו חזר בגיל 31 לסיבוב פרידה עם מ.ס אשדוד.
ברקוביץ' שיחק תשע שנים בקבוצות מוכרות אך משניות בכדורגל הבריטי. הסיטי בתקופתו זאת לא הסיטי של פפ. אבל ברקוביץ' עשה קריירה יפה בכדורגל האירופי. ברקוביץ' באנגלית זה פס לגול. גם במקרה שלו וגם במקרה של בניון זה ניכר – הכדורגל האירופי ברמות הגבוהות שלו יודע להעריך יכולות ייחודיות גם כשהן מגיעות מישראל. ברקוביץ' ובניון היו אמורים להיפסל לכדורגל אירופי רק בשל ממדי גופם, אבל האירופים ראו מעבר לזה. ברקוביץ' חזר בגיל 33 לסיבוב פרידה עם "הגלקטיקוס" של מכבי תל אביב. זה היה חסר טעם גם במונחים של סיבובי פרידה שתמיד נראים כאן כמו מסע הלוויה.
בניון חוגג במדי מכבי חיפה (ערן לוף)
סיבוב הפרידה של בניון נמשך ארבע עונות ונראה שיימשך עוד כמה. יש לו עוד הרבה מה לתת. זה סיבוב פרידה שהולך ודומה לקריירה שנייה. יהיו עוד כמה שנות בניון שבמהלכן נקבל אותו כמו שהוא, נטו, לפני שיצא לאירופה. שוב עולה שאלת המרכזיות שלו בקבוצותיו, שאלה שלא עלתה ב–12 שנות קריירה, צצה ועולה מחדש במלוא חריפותה. האם קבוצה בכדורגל הישראלי יכולה לקבל החלטה להושיב את בניון על הספסל? ואם כן, אז כמה זמן מראש עליה להודיע לו על כך ובעיקר איך עליה להודיע לו? הדיאלוג העצבני שהוא מנהל עם אלישע לוי במגרש כדורגל באשדוד, צמוד לקיר, קרוב לדלת המסתובבת – זה יוסי בניון מאנפילד, מסטמפורד ברידג', מהאמירויות, מהברנבאו, עומד ומתמקח עם אלישע. כן עולה בהרכב, לא עולה בהרכב.
זה נוגע ללב שבנאדם בן קרוב ל–40 רוצה להמשיך לשחק כדורגל. לא ביום שישי במתנ"ס – במגרש המרכזי. וזה גם מתאפשר לו. קבוצות בליגת העל הולכות איתו. יקום מהספסל ויחלץ מעצמו בגילו עוד איזה נס שידמה במשהו למה שהוא עשה בעבר. והאמת היא שבניון עושה את זה. כשהוא על המגרש, גם בגילו, בכל הקבוצות שעבר במהלך הקריירה השנייה שלו היה אפשר לראות את זה. ברגע מסוים, בזמן מסוים, בניון עוד יכול.
הקריירה האירופית של בניון הגדירה אותו כשחקן: ספציאליסט לפעולות שמכריעות משחקים ומבוססות על היכולות האישיות החריגות שלו גם בקנה מידה אירופי. ליברפול עושה עכשיו שימוש דומה בשאקירי ויובה עשתה את זה עם דל פיירו בשנותיו האחרונות. בניון לא היה השחקן המרכזי באף אחת מקבוצותיו, הן לא סבבו אותו. הוא פתח או עלה מהספסל בהתאם לצרכים, כשהיכולות הייחודיות שלו נדרשו. באירופה בניון לא התווכח, הוא תמיד נתן את זה. בדיוק את מה שאלישע רוצה ממנו.
בניון במדי מכבי פ"ת. עזב בטונים צורמים (אודי ציטיאט)
אבל בניון כוכב, יש לו מניירות, הן זכורות מהעבר, מהתקופה שקדמה ליציאתו. באירופה הוא היה מקצוען, מילא אחר כל תג בקוד המקצועי של הענף, והנה הוא חוזר לארץ, ושמץ מתרבות הכדורגל ששחה בה 12 שנה לא דבק בו. חזר לשכונה כאילו אף פעם לא יצא ממנה: עשו כוחות, לא בחרו בו, לקחו לו את הכדור, תכף אבא שלו יירד.
הכדורגל משתנה, מתחוללת בו מהפכה שקטה, שבכמה מקומות ניכרים תוצאותיה, בנבחרת ובכמה קבוצות בליגת־העל. הכדורגל הישראלי מכיר במקצוענות האירופית, הוא מתחיל לדבר את השפה, הברות ראשונות, הא…דא, אבל הוא רוכש את השפה. בניון היה צריך להיות חלק מהמהפכה הזאת, הגישות המיובאות היו חייו במשך 12 שנים שמעצבות אדם. בא מי שבעיני רבים נחשב לגדול שחקני ישראל בכל הזמנים ואומר: אתם תעשו מה שתעשו, אני שכונה.
מה דעתך על הכתבה?