ג'רדאן שאקירי ודיא סבע נראים אחים. תווי פנים דומים, מבנה גוף זהה – אותו גובה, אותו משקל, מרכז הכובד סמוך לרצפה. ג'רדאן, הבכור, בן 26. דיא נולד שנה אחריו. הם משחקים באותו תפקיד ומבצעים אותו באופן דומה. אני מוצא הקבלה ביניהם כמעט בכל פרט. ג'רדאן מרוויח קצת יותר מאחיו הקטן. שאקירי שווייצרי, משפחתו באה מאלבניה. הוא נולד בחבל קוסובו, מקום קשה, מוכה מלחמות אזרחים. סבע ממג'ד אל כרום. שאקירי לא נולד פריבילגי. גם סבע לא.
שאקירי לא עבר מתחת לרדאר. הוא סומן בגיל צעיר, ב-פ.צ. באזל בגיל 8. בן 18 עלה לבוגרים ובגיל 21 נרכש על ידי באיירן מינכן. כזה רושם הוא הותיר בבאזל, דיברו עליו כמו על מסי השווייצרי. שאקירי חתם לארבע שנים בקבוצה שיופ היינקס עמד לקחת איתה את הטרבל. הוא שיחק שם באותה עונה. במשחק הבכורה שלו הוא שם גול ובישל שניים מתוך הארבעה שבאיירן כבשה. בהמשך שאקירי נתקע. באיירן ויתרה עליו. הוא הושאל לאינטר, נרשם עליו מחיר – 12 מיליון יורו – במידה שאינטר תהיה מעוניינת. זה לא מחיר שממוטט מועדונים, סטוק סיטי קנתה אותו במחיר הזה, הורידה אותו מהמדף. עם סטוק הוא ירד ליגה. שאקירי הגיע למונדיאל עם זנב בין הרגליים.
שאקירי נולד לבמות הגדולות. רואים את זה במדי נבחרת שווייץ. היא שלו. הגול שלו נגד פולין בשמינית גמר יורו 2016 היה חד-פעמי אבל לא מקרי כשמדובר בו. זה גול שזלאטן נותן במעמדים כאלה. שאקירי וזלאטן הם מאותו חומר גלם. גם במונדיאל זה ניכר. שאקירי היה הסיבה העיקרית לכך ששווייץ עלתה לשלב הנוקאאוט. סמוך לסיום הטורניר שאקירי היה כבר שחקן של ליברפול לחמש השנים הבאות. סגנית אלופת אירופה מסתכלת למעלה. זו הקבוצה הכי חמה באירופה. היא מצפה ממנו. עכשיו הוא בידיים של קלופ, באיירן כבר לא נראית כל כך גבוהה ורחוקה מעל לראשו.
שאקירי. האחראי הישיר להשיגיה של שווייץ במונדיאל (AFP)
בגיל 26 שאקירי יכול להביא את הפריצה הגדולה שלו. אין שום סיבה שלא יקרה לו בליברפול מה שקרה שם לסלאח ולמאנה. עד עכשיו זה לא קרה לו כי נסיבות החיים לא אפשרו. עכשיו הן מאפשרות. בבאיירן הוא אולץ להתמודד על מקומו מול רובן וריברי, אינטר בתקופתו הייתה בית קברות.
רואים את זה קורה שוב ושוב, לא רק בכדורגל, גם בענפים אחרים של הספורט הקבוצתי. הכוכבים הגדולים תלויים בנסיבות שסביבם – באווירה, בניהול, בעיקר באימון שהם נחשפים אליו. את שאקירי לא פספסו אבל לסטוק סיטי הוא הגיע כאכזבה. החיים טלטלו אותו, קלעו אותו לסיטואציות, לא כולן שירתו אותו. עכשיו, בגיל 26, כשהוא מתפוצץ מבשלות, שאקירי נפל למקום הנכון. הוא הגיע. זה היה יכול לקרות הרבה קודם וזה היה יכול גם לא לקרות בכלל.
סבע. הגיע הזמן לפריצה הגדולה (אריאל שלום)
טוברוק בשביל סבע היא מה שבאזל היתה לשאקירי. גם סבע לא עבר מתחת לרדאר. מכבי תל אביב קנתה אותו מטוברוק, העיפה בו מבט ושלחה אותו לבאר שבע. מכבי ובאר שבע עבורו הן מה שבאיירן ואינטר היו עבור שאקירי. אחרי באר שבע סבע מגיע לסטוק סיטי: סכנין, מכבי פתח תקווה, נתניה – סבע רק נסוג. מטוברוק ואילך הוא בעיקר נקנה, מושאל או נמכר. כמו שאקירי מהרגע שעזב את באזל. בנתניה קרה לסבע מה שקרה לשאקירי בבאזל ובנבחרת שווייץ ולא באף מסגרת אחרת.
שאקירי במדי סטוק. הזינוק הגדול עוד לפניו (gettyimages)
אייל לחמן מזהה בו את ההבטחה הגדולה בכדורגל המקומי מאז יוסי בניון. הוא חושב שסבע שחקן שלם יותר מאייל ברקוביץ'. סבע הוא גם גולר. אני יכול להבין למה לחמן חושב כך. בנתניה סבע נפל למקום הנכון ולידיים המתאימות. לא בחנו אותו, בנו סביבו, עשו שימוש ביכולות הייחודיות שלו, פתאום ראו אותו, הוא מוקם נכון, ניתן לו שטח, הוא קיבל גב.
כישרונות גדולים קמים בשל סיטואציות נכונות שנוצרו עבורם. הם גם נופלים בהיעדרן. הליגה הרוסית שאליה מועדות פניו ככל הנראה מטפחת שחקנים מקומיים קשוחים, מתבלת אותם בכישרונות דרום אמריקאים ומשלמת טוב. סבע עשוי להגיע לשם על תקן הטאלנט הלטיני. עכשיו בגיל 25, כשהוא בשל, אולי גם סבע הגיע. זה מביא אותי לשאלת מעמדו של הכדורסלן הישראלי.
לחמן. זיהה את הפוטנציאל הטמון בסבע (דני מרון)
אולי הכדורסל הישראלי צריך להתחיל לחשוב על עצמו במונחים של כדורסל מכללות. הוא מוקסם מה-NBA אבל המודל שלו צריך להיות ה-NCAA. מנקודת המבט הזאת נבחרת העתודה של ישראל זו וילאנובה. אוניברסיטה קטנה, 10,000 סטודנטים בסך הכל, שמגיעה לטורניר המכללות ובועטת בישבן של כל המעצמות: קנטקי, לואיוויל, נורת' קרוליינה, דיוק, פלורידה, מישיגן.
שלוש פעמים בתולדותיה היא לקחה את אליפות המכללות, פעמיים בשלוש השנים האחרונות. יש לווילאנובה עבר, יש לה הווה ועתיד. וילאנובה זו וילאנובה. תמיד. הכי מאומנת, הכי קבוצתית, הכי מרגשת. אף כוכב אחד גדול לא יוצא ממנה, לא תמצא רבים מבוגריה ב-NBA וגם לא בקבוצות הבכירות ביורוליג. מווילאנובה יוצאים שחקני-קבוצה. בשוק שהם נפלטים אליו בסיום לימודיהם אין צורך בכאלה, זה שוק של כוכבים אינדיבידואלים, שחקנים של מספרים. וילאנובה לא נותנת תואר אקדמי לכאלה. את בוגריה אפשר לחפש ולמצוא בליגות נידחות, בקבוצות חווה, ברשימה של שחקני חוזה לעשרה ימים, מתחת לעומרי כספי. או שהם פורשים. זה מה שקורה בעולם האמיתי לכוכבי כדורסל שבמשך חודש מרץ אחד בחייהם כל אמריקה עקבה אחריהם ונשאה אותם על כפיים. הם לא התאימו לשלב הבא. השלב הבא זה משחק אחר.
זוסמן. ילחם על דקות משחק בליגה (FIBA)
וילאנובה לא עובדת עם הכישרונות הבולטים שבין בוגרי התיכונים. היא לא מתמודדת עליהם. הם לא סופרים אותה, הם מועידים את עצמם למעצמות של כדורסל המכללות או שהם מדלגים מהתיכון ל-NBA . וילאנובה מקבלת לידיה את השאריות שנותרו לאחר שהמעצמות קרעו את חלקן. עם השאריות האלה היא לוקחת תארים ועדיין מביאה בחשבון שגם הם לא יביאו אליה את הכישרונות הגדולים. היא הייתה קטנה ותישאר קטנה. בוגריה לא מצפים שישנו את החיים למענם כשייצאו משעריה וייצרו עבורם מסגרות תחרותיות שמתאימות להם.
בעולם האמיתי הסיפור הזה פשוט: שחקני כדורסל מטופחים בחממות עד גיל 20-22. אז הם עוזבים את הבית, יוצאים לחיים האמיתיים ולוקחים עמם את מה שניתן להם בחממה. היא הייתה אמורה להכשיר אותם להתמודד עם מה שמצפה להם, לא להמשיך לסלול עבורם את הדרך.
אני דווקא מתרשם שרבים משחקני העתודה מצוידים בכלים שיאפשרו להם לשרוד בחיים האמיתיים, רק צריך להניח להם להתעמת איתם. זה אומר להתעקש על תחרות ברמה הכי גבוהה שהם מסוגלים להגיע אליה ולהיהרג על דקות משחק. זה השלב הבא בהתפתחות שלהם. אחרי שנה על הספסל במכבי, זוסמן שחקן כדורסל הרבה יותר טוב מכפי שהיה לו בחר בדקות משחק בבאר טוביה. בבאר טוביה הוא היה משחק, לא בטוח שהיה מתפתח. היום-יום התובעני במכבי מחדד יותר מהנוחות והביטחון בבאר טוביה.
זוסמן במדי מכבי ת"א. פיתח יכולות (עדי אבישי)
זוסמן ישב על הספסל במכבי, נהרג על דקות משחק, חטף, נחבט אבל התפתח. בעלי חיים מוגנים לא שורדים ספורט תחרותי. ברור שלזוסמן יש את הכלים להתמודד. הוא גרסה מתקדמת של הנפלד. זוסמן באמת עושה הכל, דברים שרואים ונרשמים ודברים שלא רואים ושמנצחים משחקים. אולי זוסמן הוא נציג של דור חדש שגדל על כדורסל אחר, על האין ברירה שהזרים והמתאזרחים כופים. הוא פיתח יכולות בהתאם. הוא מוכן לצאת לחיים, להיחבט ולחבוט את דרכו. הוא בשל לצאת מהחממה, מת לצאת לרחוב.
מה דעתך על הכתבה?