את שני המתמודדים בחצי הגמר הראשון של ווימבלדון אני קולט בזווית העין, בין משחק אחד של המונדיאל לזה שבא אחריו. הם נראים לי מוכרים. לא עקבתי אחריהם במהלך הטורניר, היה לי מושג קלוש את מי הם עברו בדרך. תפסתי אחד מהם, קווין אנדרסון, מדיח את רוג'ר פדרר ברבע הגמר. התוצאה הייתה 10:10 במערכה החמישית כשנכנסתי למשחק. הבנתי מלוח התוצאות שפדרר לקח את שתי המערכות הראשונות ואנדרסון התהפך עליו.
לא זכור לי משחק שפדרר הפסיד לאחר שלקח את שתי המערכות הראשונות. וזה עוד רבע הגמר, רבע גמר של ווימבלדון, טורניר שפדרר טוען לבעלות עליו. חתיכת דרמה התחוללה שם. הלכתי עם ההדחה של פדרר עד הסוף. לא היה מונדיאל ממול, כך שזה לא היה כרוך בביטול זמן. אנדרסון ואיזנר נתנו חצי גמר לפנתיאון, כמו שאומרים. לא רק משום משך הזמן שארך. לעתים נדירות נחשפים לאירוע שהשותפים לו הולכים עד הקצה. שמעבר לו הם מתפגרים. זה לא יכול להיות אחרת, בני אדם לא בנויים לעומסים האלה.
ג'וקוביץ' ונדאל שיחקו בחצי הגמר השני את הטניס הטוב ביותר שאפשר לצפות מבני תמותה בדור הזה. נדאל, אחרי הקאמבק העשירי שלו, נראה על דשא הרבה יותר טוב מכפי שנראה עליו כשהיה בשיאו, לפני ארבע או חמש שנים. נדאל משביח עם הזמן. ג'וקוביץ' זה אותו ג'וקוביץ'. כאילו לא נעלם לשנתיים. זה ידוע מה השניים האלה יכולים להוציא האחד מהשני, ראינו את זה כבר בעבר, והנה הם חוזרים לעוד סיבוב.
בנשים סרינה חזרה. רק סיימה חופשת לידה והנה היא בגמר ווימבלדון. איזה סיפור זה היה יכול להיות אם סרינה הייתה גם לוקחת את הטורניר. זה לא היה רחוק, זה היה באוויר, אבל מי שם לב.
ג'וקוביץ' בווימבלדון. גמר מקביל לגמר המונדיאל (gettyimages)
כמו שאני רואה את הדברים, זה מה שהטניס נותן במהלך טורניר אחד, ובשלבי ההכרעה שלו, כשמנגד כל העולם צופה במונדיאל. פדרר, גוקוביץ', נדאל, סרינה – כולם כאן, כולם בשיאם או קרוב לכך. באליפות ארצות הברית תראו סרינה אחרת. ווימבלדון הניח על הדשא את הטוב ביותר שיש לטניס להציע כרגע. כל הטיטאנים גויסו, כולם תוקנו והוכשרו, הכל כדי שהמונדיאל לא ימחק מהתודעה את אירוע השיא של הענף. הטניס נתן טורניר שמי שראה אותו יזכור אותו.
אלה שעשו את ווימבלדון השנה, נמצאים מעבר לשנות ה-30 שלהם. פדרר בן 37, סרינה 36, ג'וקוביץ' ונדאל מעבר ל-30, גם איזנר ואנדרסון חצו את ה-30. אין לטניס סיפורים חדשים לספר. לא כל יום ענף אישי מזמן סופרסטארים ברמות של נדאל, ג'וקוביץ', פדרר וסרינה. איזנר ואנדרסון נמנים עם הדור המדוכא שלא הצליח להרים את הראש בעשור האחרון תחת פדרר, ג'וקוביץ' ונדאל. שלושת אלה וסרינה אחראים לכך שלטניס יש היום מעמד אוניברסלי. אפשר להניח ששמותיהם ותחום עיסוקם מוכרים גם על פסגת ההימלאיה. אבל איזה סיכוי יש להם כשמולם המונדיאל.
אמבפה עם הגביע. הטורניר ברוסיה משך את מלוא תשומת הלב (gettyimages)
כשצרפת וקרואטיה עולות למשחק הגמר, אנדרסון וג'וקוביץ' נמצאים בעיצומו של הגמר שלהם. אנדרסון הפסיד כבר את שתי המערכות הראשונות, טואטא מהמגרש ליתר דיוק. בשלישית אנדרסון הוביל 3:4 והיה שווה לראות אם הוא מחולל עוד מהפך, אבל מי נשאר לעקוב. לענפי הספורט האישיים אין קיום בלי כוכבים. אלה מכניסים ענפים שלמים לתודעה ומזכים אותם בתשומת לב ציבורית שלא הייתה ניתנת לענפים האלה בלעדיהם. הטניס נשען על האינדיבידואלים החריגים שלו. מול המונדיאל מתקיים גם הטור דה פראנס. כריס פרום מחזיק את האופניים כבר כמה שנים. אני מניח שבענף נזכרים עכשיו בלאנס ארמסטרונג על אף השיט שדבק בו, כי פרום לא מחזיק ענף. מייקל פלפס החזיק את השחייה. האתלטיקה נתקפה בפאניקה עם פרישתו של בולט. הגולף עצר אצל טייגר וודס, הסנוקר אצל אוסליבן.
נדאל. הוותיקים שולטים בפסגה (gettyimages)
המונדיאל הוא אירוע שתלטני שמגמד את כל מה שסביבו ומאלץ את ענפי הספורט האחרים שמתקיימים במקביל אליו להצטמצם עד כדי בלתי נראות. אין להם בעצם סיבה לקיים שגרה תחרותית. רק הכוכבים הספורים שהם מטפחים יכולים לתת להם זמן מסך כשהמונדיאל ממול שוטף הכל. המעמד שהענפים האישיים נותנים לכוכבים שלהם לגמרי מובן. אין לענפים האלה קיום בלעדיהם.
זכורה לי אווירה של חמיצות קלה שפשתה לפני פתיחת המונדיאל בקרב ציבורים מסוימים שאני נמנה עמם. היו לכך סיבות: רוסיה מארחת, רוסיה זה חור במונחים של הענף, הכדורגל הוגלה לרוסיה, זו הייתה ההרגשה; יש יותר מדי משתתפות; יותר מדי נבחרות אקזוטיות שהקשר בינן לבין המשחק טרם הוכח; הכניעה של המשחק לתכתיבים של הכסף הגדול; ההשתעבדות של הענף לכוכבים שלו, לאינדיבידואלים הספורים שנחשפים בין מונדיאל אחד לשני עד כדי מיאוס; הירידה במעמדו של הכדורגל הקבוצתי בכלל ושל כדורגל הנבחרות בפרט.
כריס פרום. גם הוא התחרה בצל המונדיאל (AFP)
בפועל קרה שהנבחרות הקטנות, האקזוטיות והזניחות, סיפקו את הרגעים שכולם יקחו מהמונדיאל הזה. אלו היו הנבחרות שהצפייה במשחקיהן נתפסה כמטרד. הן שלחו את הפייבוריטיות הביתה. הן עשו זאת לא באמצעות אינדיבידואלים חריגים, כי אין להם כאלה. למצרים היה את סלאח אז היא נתלתה בו. הקטנות האחרות, אלה שנוכחותן נכפתה כביכול, עשו זאת משום שהתנהלו ושיחקו כקבוצות ששחקניהן מחויבים למסגרת ונתונים להשפעתם של מאמנים סמכותיים. הכדורגל כפי ששוחק במונדיאל הזה הוא כדורגל של קבוצות – אלה המלאות מעצמן, הנפוחות, המעוטרות בכוכבים, נשלחו הביתה על ידי הענוות והצנועות.
דידייה דשאן שימש קפטן נבחרת צרפת שזכתה במונדיאל של 1998 וביורו 2000. הוא היה מרכיב מרכזי בה כפי שזידאן היה. שניהם ולוראן בלאן. בעיקר שניהם. הנבחרת המיתולוגית ההיא, בשל מרכיביה והישגיה, רודפת מאז את הנבחרות הצרפתיות. היא זו שקבעה את הסטנדרט.
דשאן נכנס לשנתו השישית כמאמן נבחרת צרפת. זו הנבחרת שלו, הוא בנה אותה במו ידיו ובהתאם להשקפת עולמו. ההערכות והפרשנויות שקדמו למונדיאל הצביעו על צרפת כעל מועמדת שלא תממש. היא צעירה מדי, היא יועדה ליורו 2020 ולמונדיאל 2022, יש לה עוד זמן הבשלה, כאילו הייתה קממבר. הדיבור היה שדשאן יביא את צרפת במונדיאל הזה לאן שיביא ויפנה את מקומו לזידאן, שיממש עם הנבחרת שדשאן בנה.
דשאן והגביע. ב-1998 הוא הניף אותו כשחקן (gettyimages)
דשאן בנה קבוצה. הוא טיפל בכוכבי הכדורגל הצרפתי כפי שזידאן טיפל בכוכביה של ריאל מדריד כשאימן שם. הניח אותם במקומם, הגדיר להם מה התרומה המצופה מהם, ניקה ובנה סביבם, נתן להם גב. צרפת עמוסה בכישרונות אבל הכוכבים הגדולים שלה היו השחקנים המשלימים. אמבפה סיפק כמה הבלחות של גדולה אולם לא הוא הביא לצרפת את גביע העולם. הוא אחראי לזכייה כפי שבנג'מין פבאר אחראי לה – ולזה בדיוק דשאן התכוון.
"צרפת לא במשחק גדול", כפי שמנתח מוטי איוניר שידוע בסטנדרטים הגבוהים ובציפיות שקשה קצת לעמוד בהם כפי שניתן להסיק מהאופן שבו הקריירה שלו מתנהלת, טיפלה ביריבותיה כמו שנבחרת גדולה מטפלת בהן. נאמר עליה שהיא מינימליסטית, פונקציונלית, אבל לא צריך לפקפק – צרפת נבחרת גדולה, כבר היום, שנתיים לפני הזמן שנקצב, והיא תהיה עוד יותר גדולה בהמשך. צרפת תפסה את מקומן של גרמניה וספרד. זו הנבחרת שאותה יצטרכו לנצח. קודם כל אותה.
נבחרת גדולה ונבחרת הרואית הולכות ראש בראש בגמר גביע העולם. אי אפשר לצפות ליותר מזה ואין מקום לטעויות: זה מונדיאל של קבוצות, של מאמנים ושל כוכבי כדורגל שקודם כל מסורים לקבוצותיהם, רק אחר כך למספרים שלהם. לוקה מודריץ' קיבל את כדור הזהב. הוא הוכר כשחקן הטוב ביותר באירוע, לא נמצא אחד שיחלוק על כך, וזה בלי שום קשר למספרים שלו. של לוקאקו היו יותר טובים. זה אותו לוקה שאנחנו מכירים מאז היה ילד, כוכב ענק שגם בטוטנהאם, גם בריאל גם בנבחרת קרואטיה נותן קודם כל לקבוצה שלו. מוזר שרק עכשיו קיבל את ההכרה. אולי יש כאן קריאת כיוון, אול זו יציאה לדרך חדשה שתחזיר את המשחק למה שהוא נועד להיות – משחק של קבוצות שהאינדיבידואלים הגדולים מקשטים אותו, לא משעבדים אותו.
מה דעתך על הכתבה?