היום האחרון של חלון ההעברות משלב בתוכו שתי אובססיות ישראליות: רכש ולהשאיר דברים לרגע האחרון. האוהד הממוצע מאמין שהקבוצה שלו תמיד חייבת להתחזק ללא קשר למצב בטבלה או בסגל. אם קשה, חייבים חיזוק. אם סבבה, חייבים רענון וחוץ מזה, היריבות מתחזקות, אז למה שנישאר בלי כלום? השקפת העולם הזו נכונה ברוב הקבוצות ולכן גם השנה, הטרנספר דד ליין דיי הבליט וקידש את ההיסטריה. יש קבוצות תחתית כמו סכנין או אשקלון שירו לכל הכיוונים מחוסר ברירה, יש קבוצות כמו מכבי ת"א שעשו זאת מתוך מדיניות.
ברגע האחרון, הסביר ג'ורדי קרויף לא אחת, כששחקן מיואש ונגמרות לו האופציות ועל אחת כמה וכמה בשנת מונדיאל, אפשר להנחית זר שהוא גניבה של ממש. מכבי ת"א מכורה לריגוש. אבל ריגוש בא עם סיכון. כשעסקת אלכסנדר פאנטיץ' נפלה בגלל קרב סוכנים על שחקן שבכלל לא רצה לשחק בישראל, קם האוהד הממוצע וצעק ביקורת. כי בישראל, אם לא התחזקת, זה כנראה קשור בהתנהלות או כשל של דמות מסוימת במערכת – הבעלים שלא רוצה לשלם, המאמן שלא סגור על עצמו, המנהל הספורטיבי שנרדם בשמירה. לא משנה, מישהו צריך לשלם את המחיר. תמחקו את המיותר.
גם הפועל באר שבע הייתה פעילה בסגירת החלון, וגם אצלה ההיסטריה לא ברורה. אם מכבי ת"א מכורה לריגוש, בבירת הנגב מכורים ללעשות בלאגן. האלופה שמה את ידה על חנן ממן, נלחמה על מרואן קבהא והשיגה אותו, אבל ביצעה עוד שורה של ניסיונות מחטף. דיא סבע, עלי מוחמד, נייג'ל האסלביינק, אמיליוס זובאס, בלסינג אלקה, עומר דמארי ועוד. הרשימה לעונה הבאה כבר מוכנה, ובבאר שבע, מסתבר, עסוקים ברכש כל השנה. בודקים, מבררים, מדברים, שומרים על קשר ואז לוחצים. באר שבע היא הקבוצה ההיסטרית מכולן והיא עושה זאת במסווה של תכנית עבודה מסודרת.
ממן. האלופה שמה ידה עליו (מאיר אבן חיים)
השבוע חגגה אלונה ברקת 10 שנים לעסקה הכי מדוברת שלה – זו של וויליאם סוארס. תזכורת: בעזרת מסרון עם הצעה פייקטיבית מאלי טביב, הפועל רמת גן מכרה לברקת את הברזילאי בחצי מיליון דולר. ברקת נתפסה כפראיירית, הפכה לבדיחה ונעלבה עד עמקי נשמתה. סוארס הפך כמובן לימים לדמות מפתח והעסקה התבררה כמוצלחת מאוד, אבל מה שיותר מעניין זה לראות את המהפך של ברקת. מאותה אישיות תמימה שחטפה ביקורת היא הפכה לארקדי גאידמק של ימינו ולשליטה הבלתי מעורערת שמנהלת את שוק ההעברות ביד רמה. כמו וולטר ווייט בשובר שורות, ברקת "היא הסכנה".
באר שבע מתנהלת בגזרת הרכש בכוחניות ובאובססיביות. מספרים שיש תכנית לקיץ ולקיץ הבא. יש תרחיש לכל סיטואציה, למשל אם טוני וואקמה וג'ון אוגו יעזבו. הרשימות כוללות "יורשים" לאליניב ברדה, לדודו גורש ולמהראן ראדי, שלמעשה היורש שלו כבר הוחתם. יש רשימות של זרים, רשימות של ישראלים שמתקרבים לסוף חוזה ומעקב אחרי צעירים מקומיים. המנטרה ברורה: אסור להיתפס לא מוכנים, אסור לאבד אף אחד, שחקן שאצלנו לא נמצא במכבי ת"א או במילים אחרות, כל האמצעים (גם הכלכליים) כשרים.
ראדי. מחפשים לו יורש (דני מרון)
על הסכומים, שלידם עסקת סוארס היא כמו חוזה חייל, לא מדברים מספיק. 1.3 מיליון יורו על חצי מכרטיסו של חאתם עבד אלחמיד (שבינתיים מיובש על הספסל), למעלה מחצי מיליון יורו לעונה מרוויחים איסק קואנקה ותומאש פקהארט. ועוד לא דיברנו על סכומי העתק שנדרשו לרכישת מיכאל אוחנה וניב זריהן ועל הארכת חוזה לשחקן שלא בתכניות כמו מיהאי קורהוט. באר שבע כל הזמן מחפשת לקנות או לשים יד על עוד ועוד שחקנים, לפעמים, גם במחיר השחקנים הקיימים בסגל. הממורמרים (ויש כאלה לא מעט) מפחדים להרים ראש. כי במציאות הבאר שבעית, אי אפשר לערער על סמכותה של ברקת והמוציאים לפועל שלה אסי רחמים וברק בכר. לפרטים: מיכאל אוחנה.
מצחיק להיזכר בברקת "הפראיירית", זו ששחקנים דרשו ממנה "מס באר שבע" כדי להגיע לבירת הנגב, ואז לראות קפיטליזם במיטבו בהפועל באר שבע הנוכחית. זה לאו דווקא שלילי. אפשר לראות את זה כאקט הכרחי להבאת תארים. היי, אפילו ארסן ונגר – המבקר הגדול של סכומי העתק שנשפכים בכדורגל העולמי – יישר קו עם המציאות, כשארסנל שלו החלה לפתוח את הכיס. אפשר לומר: "כך מתנהל מועדון תחרותי ורציני" וגם זה יהיה נכון. אבל, וזה אבל גדול, אי אפשר להתעלם מעובדה ברורה: ברקת היום היא זו שמכתיבה את הסטנדרטים. כמו רובי שפירא המנוח, יעקב שחר, גאידמק ומיץ' גולדהאר לפניה.
ברקת. קובעת את הרף (ערן לוף)
היא העלתה מחירים, היא מתחרה בכל הצעה והיא זו שקובעת את הרף. כשבמקביל, גולדהאר ומכבי ת"א נמצאים במגמה של הרגעה בטח בכל הקשור לדמי ההעברה. גם בגזרת מכבי חיפה, נראה שתחת מו אלאך ההשתוללות נפסקה או לפחות הושהתה עד הקיץ, ואילו טביב מעולם לא היה חלק מהמשחק. הוא זה שמחכה בשקט לממורמרים והמדוכאים. כך נותרה ברקת הגורם המשפיע בשוק. המתחרים חוסלו, אבל היא ממשיכה להשתולל ולא לראות בעיניים. באר שבע במאנצ' מטורף, תרה אחרי רכש ברעב בלתי נגמר כשבידה פנקס צ'קים פתוח.
באר שבע נמצאת בתמונה של כל ליגיונר, שחקן שנותן עונה טובה או צעיר לפני פריצה. מחכה בשקט להיכנס לעניינים, לייצר מהומה ולראות את תגובת השרשרת והבלאגן שנוצר מסביב אצל היריבות. לפעמים, כשמדובר בשחקן של יריבה ישירה לצמרת כמו ממן או שחקן שלא בטוח שיהווה שדרוג מיידי כמו קבהא, נשאר טעם לא ברור בפה. בכלל, מדובר בסיטואציה בעייתית שעוברת בשקט כל עוד יש תוצאות, אבל סופה להתפוצץ. ברקת לא תיעלם כמו גאידמק, אבל יום יבוא והיא תצטרך גורם שירגיע אותה ויחזיר אותה לשפיות.
מרואן קבהא. גם הוא בב"ש (הפועל באר שבע, האתר הרשמי)
הפועל ב"ש אולי תהיה אלופה בפעם השלישית ברציפות ואם זה יקרה, הדרך תהיה קשה, רעועה ומפותלת יותר מהשנים הקודמות, עם לא מעט סימני שאלה לגבי ההתנהלות. אין ספק, העונה הזאת – ולא משנה איך תיגמר – הוכיחה שבאר שבע משוועת למנהל ספורטיבי. דמות מאזנת שתדאג גם לשמור את המועדון שחולם ליגת אלופות בגבולות הפייר פליי הפיננסי. בכר לא יאהב את זה, אבל מועמד כבר יש. זה שהכל התחיל איתו. אליניב ברדה.
בכר. ימונה לצידו מאמן ספורטיבי? (דני מרון)
2. הכירו את משולש ברמודה של ליגת העל, שקודקודיו באר שבע בדרום, אשדוד במערב ועכו בצפון. שלושה מועדונים עם מכנה משותף ברור – סוכן השחקנים דודו דהאן. שימו לב לשחקנים ששיחקו רק העונה בשתיים מקבוצות המשולש: ירדן קרישטול, עמית ביטון, עמראן אלקרינאווי, וובה בראון, אוהד רבינוביץ', ליאל ספורטס. בעכו בלבד שיחקו העונה שבעה שחקנים עם עבר בבאר שבע או באשדוד. עכשיו עזבו התייפייפות. הכול חוקי וכשר. מותר לקבוצה לעבוד עם איזה סוכן שהיא רוצה, יש בעולם שלל מועדונים שנמצאים בשליטת סוכני שחקנים. רק שהסיפור של עכו שונה. והוא לא סבבה.
בעכו עברו השנה 27 שחקנים ושלושה מאמנים. הופחתו לה ארבע נקודות, הוחזרו לה שתיים, היא הורשעה בחוזים כפולים, בשיתוף שישה זרים ובשיתופו שלא כחוק של הבן של עוזר המאמן שבינתיים הפך למאמן. מבולבלים? לאף אחד לא אכפת. עכו מתנהלת כתחנת רכבת. אם תישאר בליגה או לא, המטרה של הפרויקט הושגה. מדובר בקבוצת כדורגל שכל מטרתה לתת במה לשחקנים ספציפיים שאולי לא היו מקבלים הזדמנות לשחק באותה רמה בקבוצה אחרת. קחו את בן רייכרט כדוגמה. גם אם ייתן חצי עונה מדהימה, ישקם את הקריירה ויציל את הקבוצה מירידה, עכו לא תהנה ממנו בעתיד. אין לה שום זכויות כלכליות. זה מה שמבדיל אותה מקבוצות לגיטימיות שנשלטות – לכאורה או שלא – על ידי בעל אינטרס. גם על אשדוד אמרו בזמנו שהיא מתנהלת כמו סוכנות ורק מחפשת למכור שחקנים. אבל הכסף שקיבלה נשאר בבית ועזר לה להמשיך לפתח עוד שחקנים.
בן רייכרט בעכו. קבוצת מילואים זניחה (הפועל עכו, האתר הרשמי)
בעכו המצב אחר. קחו את אלקרינאווי לדוגמה. בשנה שעברה הוא לא נספר בלאומית. העונה רשם כמה משחקים טובים וזה הספיק כדי לקבל חוזה חדש בבאר שבע. עכשיו הוא בסכנין – כלומר, בקבוצה תחרותית יותר וזה חשוב מבחינת קבוצת האם שבקודקוד המשולש. אלקירנאווי לא לבד. פייסל מוליץ' כבר נשלח להפועל ת"א, עמית ביטון לאשדוד ואולי עד סוף העונה, יהיו כמה כאלה שיצליחו לבלוט ולסדר לעצמם מעבר נוסף בקיץ, בתוך המשולש או מחוצה לו. לא מדובר בניגוד אינטרסים אלא בהגדרת סדר עדיפויות. השחקן מעל הקבוצה. לא מתקבלת התחושה שנעשו מאמצים כדי לדאוג שהקבוצה תישאר בליגה. כי גם אם עכו תרד, יהיה מי שימשיך להרוויח על עסקאות והפרויקט כמו שהוא מנוהל עכשיו יכול לעבוד באותה צורה מהלאומית.
עכו היא קבוצת בת שלישית וזניחה. היא קבוצת מילואים. אין הבדל משמעותי בינה לבין בית"ר תל אביב/רמלה מעבר לעובדה שמעל עכו לא נמצא מועדון אלא בעל אינטרס. בכדורגל הישראלי אין שום מנגנון שיכול לפקח או להגביל מצבים מסוג זה. כשאין אח גדול שמסתכל, מה הפלא שכל הילדים עושים מה שהם רוצים. ואיזה מסכנים האוהדים שלקחו להם קבוצה והפכו אותה לבסטה בשוק.
3. ברנד שטנגה הוא טיפוס מרתק. הוא אימן את נבחרת מזרח גרמניה, נחשד כמודיע של השטאזי, עבד באוקראינה, באוסטרליה ובקפריסין, אימן את נבחרות עומאן, עירק, בלארוס וסינגפור. בחודש הבא הוא יהיה בן 70 והשבוע הוא עלה לכותרות. רק בן אדם הרפתקן כמוהו מסוגל כנראה לקחת על עצמו פרויקט כמו אימון נבחרת סוריה. הסורים שפספסו מונדיאל בפלייאוף מול אוסטרליה פיטרו את המאמן איימן חכים וחיכו קצת יותר מחודשיים כדי למנות לו מחליף.
היו"ר עיני. 100 ימים בלי מאמן לנבחרת (עדי אבישי)
לעומת זאת, נבחרת ישראל תציין בשבוע הבא 100 ימים בלי מאמן. זה לא שאין משימות. יש יריבות לליגת האומות, יש אפילו משחק אימון נגד רומניה, אבל אין מאמן. כלומר, יש ועדה לבדיקת מבנה ההתאחדות, אחר כך תהיה ועדת איתור ואז מתישהו ימונה מאמן. המועמדים לא מופתעים, כמו גם ההערכה שימונה שחקן עבר (או הווה) לתפקיד המנהל הטכני, אבל בינתיים מחכים. אגב, סוריה לא לבד. וויילס ובוסניה מינו מאמן בינואר וגם אוסטרליה החתימה מאמן. יצאנו לבדוק: לכמה נבחרות בעולם אין מאמן. התוצאות מפתיעות.
באירופה, יש עוד שתי נבחרות בלי מאמן: איטליה והולנד. בסקוטלנד ובקוסובו מונה מאמן זמני בהגדרה, מה שלא קרה כאן ולמעשה לא ברור עדיין מי ינהל את המשחק נגד רומניה. באפריקה, קמרון מחפשת מאמן מאז פיטורי הוגו ברוס בדצמבר, כשהבלגי יקבל כנראה את המשרה הפנויה בגינאה. גם לחוף השנהב אין מאמן כרגע. לארה"ב יש מאמן זמני, כך גם לאקוודור ולכווית. מעבר לזה, ניו זילנד, פקיסטן, אוזבקיסטן ואיי קוק נמצאות איתנו באותה סירה. אתם יודעים מה הבעיה? שיש בהתאחדות מי שיראה בנתון הזה כסיבה להתעודד.
מה דעתך על הכתבה?