1. ישראל של מעלה. זה היה שבוע נהדר לנציגות הישראליות באירופה. שבוע בטעם של פעם. הפועל באר שבע ומכבי תל אביב מזכירות את הפועל תל אביב ומכבי חיפה בימיהן היפים במפעלים האירופיים. קבוצות עם מסורת, ניקוד ודירוג שמכוונות כל קיץ לשלב בתים. ההעפלה של שתיהן לפלייאוף לא צריכה לעבור כאן מתחת לרדאר. זה הישג במבחן התוצאה והישג במבחן הדרך, בטח כשמאחור נשארות אלופת בולגריה וקבוצת צמרת יוונית. יש לנו שתי קבוצות בפלייאוף וזה יותר ממה שיש לפולין, לאזרבייג'אן, לשבדיה, לסקוטלנד, לקזחסטן, לאיסלנד, להונגריה וגם לאלבניה.
הבעיה היא שבישראל אין שיח קולקטיבי סביב הצלחת הקבוצות כי אין פרגון הדדי. כל קבוצה לעצמה. כל אוהד מאחורי קבוצתו. זה לא מצב נורמלי. למשל, גיאורגי דרמנדז'ייב, מאמן לודוגורץ, ביקש באחת ממסיבות העיתונאים שקדמו למשחק בבאר שבע לאחל הצלחה לשאר הנציגות של בולגריה – בוטב ולבסקי. בארץ, דבר כזה לא קורה. יודעים כאן להציב מטרות לנבחרת כי היא הקולקטיב, אבל אין מבט כולל ברמת הקבוצות. המטרה הריאלית בשלב זה היא שתי נציגות בשלב בתים ולא משנה איזה. כשזה קורה, זה הישג נהדר לכדורגל הישראלי שראוי יהיה שמישהו יצעק אותו בקול רם.
מכבי ת"א עושה עד עכשיו את המצופה ממנה בקלות יוצאת דופן. היא לא מרשימה, היא לא מבריקה, הסגל שלה רחוק מלהיות שלם והיא משקיעה מינימום מאמץ כדי לשייט בין השלבים. 11 קבוצות שהחלו את דרכן בסיבוב הראשון של מוקדמות הליגה האירופית העפילו לשלב הפלייאוף. רק אחת – מכבי ת"א – עשתה זאת עם מאזן מושלם של שישה ניצחונות משישה משחקים.
מכבי ת"א מול פאניוניוס. הישג נאה (אודי ציטיאט)
נקודת הפתיחה של הפועל ב"ש, לעומת זאת, נמוכה יותר בגלל הדירוג. הפיק של העונה שעברה היה סנסציוני בכל קנה מידה, אבל הניצחון על לודוגורץ לקח את באר שבע עוד צעד קדימה. היא כבר הבטיחה לעצמה תוספת של שתי נקודות דירוג והעפלה לשלב הבתים בליגת האלופות תבטיח ארבע נוספות. במצב כזה, באר שבע תבנה לעצמה ניקוד שיחזיק אותה שנים, יקל עליה את החיים בשלבי המוקדמות ויסדר לה הגרלות בסגנון שמקבלת מכבי ת"א למשל. או לודוגורץ.
באר שבע החלה את דרכה במוקדמות עם הניקוד ה-17 בטיבו. למרות זאת, היא השתחלה לטופ 10. היריבה הבאה שלה, מאריבור, התקדמה ממקום תשיעי לחמישי. בדרך, נפלו קבוצות פאר מנוסות כמו זלצבורג, באטה בוריסוב ולגיה ורשה, מה שהפך את האלופה הסלובנית למדורגת בפלייאוף. מגמת צמצום הפערים בכדורגל הקבוצות ברורה. ההדחות של קלאב ברוז', גנט, גלאטסראיי, אייאקס, דינמו קייב ואחרות מראה שמועדון מסודר עם כסף שלוקח את אירופה ברצינות ומכין את עצמו למשחקים בקיץ יכול לעשות דברים יפים. ב"ש ומכבי ת"א נמצאות בצד הנכון של המשוואה.
מאריבור היא בוודאי הקבוצה הנוחה מבין החמש שחיכו לבאר שבע, אבל תהיו בטוחים שגם בסלובניה העדיפו את האלופה הישראלית על פני קרבאח, אסטנה, רייקה וסלביה פראג. המצב הנתון הוא שההעפלה ריאלית, אבל בוודאי שלא מונחת בכיס. שלב הבתים בליגה האירופית הוא לא כישלון מבחינת באר שבע אלא עוד מבחן שנועד להכין אותה לדבר האמיתי. מועדונים כמו מאריבור ולודוגורץ היו בליגת האלופות, חטפו שם סטירות לחי מצלצלות, קמו, זכו שוב באליפות ושבו להיאבק על הזכות לחטוף עוד אגרוף לפנים. זה יקרה גם לבאר שבע והיא צריכה להיות מוכנה לזה. לפרטים: מכבי ת"א.
מרואן קבהא ומאריבור ממתינים לבאר שבע (מאריבור, האתר הרשמי)
2. יוסי אבוקסיס. הווינר הגדול של השבוע. בלי פוזות, בלי חארטות, בלי חנופה. כשההגרלה מתאכזרת אלייך ושולחת אותך לפגוש קבוצה כמו זניט, קל להרים ידיים מראש, הרבה יותר קשה להסתכל בעיניים, להודות שאין סיכוי ולשחק כאילו הכל פתוח. הנה סיפור. רגע אחרי שבני יהודה עברה את טרנצ'ין, התיישב אבוקסיס המחויך בחדר התקשורת באצטדיון המושבה וכשנשאל על רוברטו מנצ'יני, ענה: "מה אני יכול להגיד עליו? בניגוד אליי, יש לו שיער מושלם".
שבוע לאחר מכן, אחרי ה-2:0, הוא אמר לכתבים: "אם אגיד שיש סיכוי בשבוע הבא, תעשו ממני בדיחה כל השבוע". אבל בני יהודה שיחקה ברוסיה ללא פחד. אז אולי זניט זלזלה, אולי היא שמרה כוחות, אבל היא לא הפסידה משחק בית בליגה האירופית תשע שנים והקבוצות היחידות שעשו זאת בליגת האלופות בשנים האחרונות היו בנפיקה, לברקוזן ומילאן. למעשה, כשבני יהודה קיבלה את זניט, הראש נדד ל-10:1 שחטפה מכבי נתניה מגלאטסראיי או אפילו לימים השחורים של באר שבע מול ברצלונה ורודה.
תבוסות בשלב כזה יכולות לגמור לקבוצה עונה. אבל אבוקסיס הבין שהמשפט הזה עובד גם הפוך. אז לא רק שבני יהודה לא התבזתה, אלא היא הרוויחה ביטחון, כבוד וכמה שחקנים חשובים. המשחק בסנט פטרסבורג נכנס לפנתיאון הניסים של הכדורגל הישראלי ללא קשר להדחה, אבל הוא גם בדיוק מסוג המשחקים שבונים קריירה של מאמן. אבוקסיס ניצח את המשחק בגישה נכונה של ללכת כדי להרוויח ולא מחשש לקבל בראש. להחדיר בשחקנים מוטיבציה שאפשר לנצל חולשה מנטלית זמנית של יריבה שמשוכנעת שהכל גמור.
אבוקסיס ומנצ'יני. ניצחון שנכנס לפנתיאון (עדי אבישי)
הגישה הזאת אפיינה כל אנדרדוג מצליח בכדורגל העולמי. איסלנד ביורו, לסטר בפרמייר ליג, באר שבע באירופה בשנה שעברה. בבסיסה צמצום פערים על ידי אמונה עצמית, חוסר פחד וטקטיקה נכונה שנועדה לשחק על הנקודות החזקות של הקבוצה. היא מצריכה מאמן שהוא טקטיקן ומוטיבטור. פסיכולוג ופריק שלומד את היריבות עד הפרט האחרון. אבוקסיס היה שחקן גדול של הקרבה ופיזיות וכמאמן הוא לומד את יתרונות האנדרדוג. בבני סכנין הוא בנה קבוצה לוחמת שחיה על התקפות מעבר מהירות ולקח אותה פעמיים לפלייאוף העליון. בבני יהודה הוא מכוון להישג דומה.
מוקדם לכתור כתרים סביב בני יהודה כי היא חסרה המון איכות. הסגל הנוכחי שלה לא מציב אותה כמועמדת לפלייאוף העליון ובכל זאת, מסע הרכש מתנהל בזהירות על גבול המוגזמת. בודקים זרים לאט, מחכים למי שייפלט מהגדולות. בני יהודה תביא בסופו של דבר מושאלים בכירים שישלימו אותה, אבל עד אז רועי גורדנה משתלט על מרכז השדה, פז בן ארי מרשים בשקט שלו במרכז ההגנה ומאור קנדיל בדרך להפוך למגן הימני התורן שרושם מעבר גדול מדי קיץ. אבל מעל כולם, בני יהודה הפכה תוך שבועות לקבוצה של יוסי אבוקסיס.
אבוקסיס למד מגוטמן מהי טקטיקה (דני מרון)
טקטיקה הוא למד מאלי גוטמן, אבל יש לו משהו שאין לגוטמן. שלווה פנימית. הוא כן, אמיתי, לא מחרטט ולא משעמם. העידן התקשורתי דורש ממאמן מודרני "לעבור מסך" ולעורר אמפטיה ואבוקסיס עושה את זה נהדר. אסור לזלזל בתדמית תקשורתית ולמעשה, כל מאמן מצליח נדרש לייצר לעצמו אחת כזאת. לגוטמן, לגיא לוזון, לרן בן שמעון ואפילו לשרון מימר, למשל, יש תדמית שלילית. כשהם מדברים, גם אם מדובר בנאום פטריוטי נלהב, אתה זז באי נוחות ומעקם את הפרצוף. זה לא יקרה לך גם אם תשמע את ברק בכר יורה קלישאות שנכתבו מראש.
אבוקסיס אמנם בן 46, אבל הוא עובר מהפך ונכנס, אולי קצת באיחור, לרשימת המאמנים הישראלים שהם הדור הבא. מאמנים שהם הכוכבים האמיתיים של הקבוצות. בכר היה כזה והתקדם, חיים סילבס עשה את זה ברעננה והתקדם, אבל על אבוקסיס תמיד נאמר שהוא שרוף ברוב הגדולות בשל עברו כשחקן. אתם יודעים? אם מחברים את הגיל, האישיות והיכולת כמאמן, אפשר לסמן צעד מעניין להמשך הקריירה של אבוקסיס. היורש של אלישע לוי.
תחשבו על זה, מה מצפים מנבחרת ישראל? שתסתכל בעיניים לכל יריבה, שתאמין שאפשר להפתיע, שתקריב ותילחם ושתדע להיות אנדרדוג. מאמן נבחרת צריך להיות דמות, צריך להיות כריזמטי, אבל גם לדעת ללכלך את הידיים ולא לדפוק חשבון לכוכבים כאלה ואחרים. אלישע לוי עוד לא הולך לשום מקום כמובן, אבל בואו נשרטט רשימה דמיונית של מחליפים. בכר? סביר שיוותר בגילו ולאור רצונו לאמן באירופה. גרנט? כבר היינו שם. לוזון? לא לפני שיחזיר לעצמו מומנטום. אבוקסיס בהחלט מתאים לפרופיל.
אלישע, יש לך יורש (דני מרון)
3. ישראל של מטה. זה היה גם חתיכת שבוע ביזארי ולהלן התוצאות. במקום השלישי, שכחו אותי בשדה התעופה באיסטנבול בכיכובם של בן תורג'מן ועאיד חבשי. במקום השני, הפועל עכו. כן, זאת מפרשת החוזים הכפולים. נו, זאת עם קבוצת המנודים, שרוב שחקניה והמנהל המקצועי שלה הגיעו בתיווך אותו סוכן, אבל הוא לא קשור לניהול הקבוצה. זוכרים? טוב, אז הפעם היא עשתה ג'סטה ושיתפה שלא כחוק את הבן של עוזר המאמן. קורה לטובים ביותר, לא?
ובמקום הראשון, ז'אירו סבירסקי עושה נבואה שמגשימה את עצמה והופך למפוטר הראשון הרבה לפני תחילת עונה. גם בלי לצלול לסיפור הוויזה ההזוי, אפשר להבין שסבירסקי נפל קורבן לאטימות. סכנין היא בוודאי לא דוגמה ומופת להתנהלות של מועדון, ההתבטאויות של אנשיה לאחר המינוי לא עזרו להצלחה של המאמן, אבל הסיפור גדול יותר. סבירסקי היה נכשל גם בנתניה, באשדוד או בהפועל חיפה כי הוא זר. קצת מוזר. ואין לו רזומה.
סבירסקי נפל על זלזול מופגן בזרים. הוא פוטר כי בישראל שופטים אותך לפי ערך הוויקיפדיה שלך ולסבירסקי אין כזה. הוא לא שיחק במקומות גדולים, לא אימן במקומות גדולים ולכן מיד מודבק לו כינוי גנאי כמו: "מורה להתעמלות", "מאמן כושר" או "מנדיונדו" ונוצר מעגל קסמים. התקשורת מלגלגת, דעת הקהל השלילית מחלחלת פנימה והפיצוץ הופך לעניין של זמן. לעולם לא נדע מה היכולות המקצועיות של סבירסקי, אבל זה לא משנה כי חווינו את אותו תהליך עם ליטו וידיגאל. לפטר מאמן אחרי משחק אחד זה אקט די מגעיל, אבל מצד שני אפשר להבין אותו. אם אין חיבור בדייט ראשון, לא מתחתנים ומקווים שיהיה בסדר.
סבירסקי. זלזול מופגן בזרים (ערן לוף)
הנהלת סכנין בחרה לא לבזבז זמן ועכשיו עומדת בפני החלטה גורלית. השמות הפנויים בשוק ידועים, אבל ישאל השואל: מדוע סכנין לא הולכת על מאמן מהמגזר הערבי? השבוע, עלה המנכ"ל חאלד דוכי לשידור ב-103FM ודיבר על זהות המאמן הבא. הוא הסביר שסכנין היא סמל לדו קיום. המאמן לא נבחר על פי מוצאו אלא על פי הרזומה. לשיטתו, אין מאמן ערבי, גם ובמיוחד לא עבאס סואן, שיש לו מספיק ניסיון כדי לקחת את הפרויקט. בואו נבחן את הדברים.
סכנין לקחה די בקלות הימורים על מאמנים יהודים. היא נתנה צ'אנס נדיר בליגה הראשונה למומי זפרן, לערן קוליק, לחיים לוי, לסלובודאן דראפיץ'. גיא לוי הגיע לדוחא אחרי שנים לא מוצלחות, מרקו בלבול אחרי שנים כעוזר ויובל נעים למרות שהיה ברור שזה לא יעבוד. סכנין הימרה על סבירסקי, אבל היא, ספינת הדגל של המגזר, לא מסוגלת לקחת החלטה אמיצה ולקדם מתוך מדיניות מאמן ערבי. לא דוכי, זה לא קשור לדו קיום. מדובר בפוליטיקה. ובפחדנות.
מה דעתך על הכתבה?