40 שנה זה מספיק זמן כדי להתנער מההיבט המיתולוגי של וירטון ולבחון את המעשי, שיכול להיות רלוונטי גם היום, כי הוא מצביע על תהליך שבסופו הועמדה על המגרש קבוצה שמימשה חזון שנהגה עשר שנים קודם לכן.
מכבי ששיחקה בווירטון נבנתה על ידי מנהלים שידעו לקרוא את האותיות הקטנות של תקנון הכדורסל האירופי. אני מניח ששמעון מזרחי עמד מאחורי ההברקה האדמיניסטרטיבית שהציפה את מכבי בשחקנים שהביאו את הכדורסל שלהם מארצות הברית. האמריקאים שהגיעו בשנים ההן לאירופה היו שוברי שוויון בחלק גדול מהמקרים, ומכבי הצליחה למלא את שורותיה במשאבים האלה. כולם היו יהודים כמובן, גם אם לא התפללו באותו בית כנסת. בווירטון מכבי שיחקה עם שישה אמריקאים: ברודי, מנקין, סילבר, גריפין, בוטרייט ואולסי פרי. כל אחד מהם – מפתח. לדעת לקרוא את האותיות הקטנות שיובילו אותך למטמון זה דבר אחד. לדעת מה לקחת משם ואת מי להביא – זה דבר אחר.
זה עידן שבו אינפורמציות מגיעות בדואר, שלוקח שבועיים־שלושה להגיע מאמריקה. יושבים ומחכים לדוור שיבוא עם שק הדואר. סקאוטינג זה מקצוע שנמצא בתחילת דרכו, מעט מאוד סוכני שחקנים מסתובבים בשטח וסטטיסטיקות לא נמדדות. עד ראשית שנות ה–70 מכבי נשענה על המלצות כדי להביא את הזרים שלה, והיא הביאה די הרבה ומכל הצבעים. ברודי המליץ על צ'ובין, שהוחתם והתגלה כשחקן גדול, אבל bad news שמגיע למקום ומשאיר אחריו חורבות. ההחתמה של צ'ובין והפרידה ממנו – הזר הראשון שמכבי חתכה באמצע העונה – הכתיבו את הגישה שלה מנקודה זו ואילך. מכבי החלה לבחון את רכישותיה ולהתייחס למרכיב האישיותי. זה הצריך התרשמות מקרוב והיה כרוך בשוטטות מתישה.
(צילום טלווזייה)
מחרובסקי וקליין מחפשים באמריקה סנטר. הם הולכים לראות מה שמוצע בליגות הקיץ בניו יורק, כולם הולכים לשם. עומדים בצד ומסתכלים על פלויד אלן. המליצו להם על פלויד אלן. אלן נראה טוב. סנטר עם נוכחות, שחור, גדול, כמו שצריך. אבל יש עוד מישהו שמעניין אותם ש לא פחות מאלן, אף על פי ששמו לא הובא לידיעתם. סתם, על סמך מראה עיניים הם סימנו אותו. זה אולסי פרי. שרוך גבוה ועם רגליים דקיקות ושבריריות. אין לו את המסה של אלן, אבל יש לו דברים אחרים שמוצאים חן בעיניהם. הם מתחבטים בין אלן לפרי. משכו את ההחלטה עד הרגע האחרון, ישבו עם שניהם עוד פעם אחת ואחרונה על קפה ועוגה והחליטו פרי. בנוסף לכל מה שכבר ידעו, הם התרשמו מנימוסי השולחן שלו. הם ייחסו לזה חשיבות בהחלטתם.
על לו סילבר נאמר להם שהוא "השחקן היהודי הכי טוב באמריקה". סילבר שיחק בהרווארד, שמגדלת מדינאים וחתני פרס נובל למדעים – לא שחקני כדורסל. כמה טוב יכול להיות מישהו ששיחק את הכדורסל שלו בהרווארד? והוא עוד יהודי, ונראה כפי שסילבר נראה, ומתנהל כמו שסילבר מתנהל. סילבר גמלוני, תלוש ובנוסף לכל smartass. הוא מגיע לפגישה עם שמלוק וקליין ותוך כמה דקות מוציא אותם מדעתם. אבל משהו אמר לשניים שבחבילה המוזרה הזו, שמונחת לפניהם, מצוי עוגן. סביב הטיפוס הזה בונים קבוצה.
מיקי ברקוביץ' היה בן 23. לא מכבר שוכנע על ידי מנהלי מכבי לעזוב את נבדה לאס וגאס ולחזור. הוא עשה עונת רוקי טובה בווגאס והעמיד תנאים עם שובו. השכר הצריך גישור על פערים, אבל המעמד שלו בקבוצה, המרכזיות, ההכרה בכך שזו הקבוצה שלו – אלה יצרו רגישויות שפירקו בעבר ויפרקו בעתיד הרבה מאוד פרויקטים שאפתניים. ברקוביץ' תבע מעמד ייחודי בקבוצה שבה שיחקו על פי סדר זה: ברודי, בוטרייט, סילבר ואולסי. כולם ותיקים ממנו, כולם הוכיחו והשיגו יותר ממנו, כולם מכירים בערך עצמם. ומהם אתה מצפה להכיר בייחודיות של ברקוביץ'. זה להטיח בפרצופו של ברודי: חבוב, יש לך מחליף. וברודי לא נעלב. ברקוביץ' מיד הוכיח למה לברודי לא הייתה שום סיבה להיעלב. זה מהלך שכדי לבצעו בהצלחה דרושה מה שנהוג לכנות היום, "אינטליגנציה רגשית". פעם קראו לזה "להבין בבני אדם ולדעת איך לגשת אליהם".
היה 12 שנים במועדון. ברודי (צילום טלוויזיה)
אריק מנקין הגיע לישראל בקיץ 1972 כדי לשחק בהפועל רמת גן. חבר שלו, סטיב קפלן, שיחק אז ברמת גן. הוא בא לחתום כאן ובסוף חתם שם. מה שקרה מיוחס לזריזות האדמיניסטרטיבית של מנהלי מכבי. הם חטפו את מנקין מהידיים של רמת גן, החתימו אותו על איזה נייר והוא היה שלהם. באמריקה מנקין נחשב לאחד מעשרת היהודים הטובים ביותר במכללות, היו אולי 20. מה גרם למנהלי מכבי ללכת עליו, לחטוף אותו מהידיים של רמת גן? משהו שהם הרגישו כלפיו ושקרן ממנו כלפיהם. מנקין היה פועל שחור, אבל ראו את העבודה שלו. הוא היה מקצוען. כשהתבגר והלך לגליל, התבקש להגדיר את היחס שלו למקום עבודתו הקודם: "בשבילם הייתי מוכן לדקור יריב". מכבי ההיא ידעה כנראה לחבר אליה את השחקנים שלה.
ברודי הגיע לשם בשנת 65'. זו הייתה השנה ה–12 שלו במועדון, להוציא את השנה שבה גויס לצבא ארצות הברית; מנקין הצטרף ב–73; ברקוביץ' וארואסטי גדלו שם; בוטרייט הצטרף ב–74, סילבר ב–75 ואולסי פרי, האחרון, הצטרף ב–76'. בוב גריפין הגיע ביניהם.הקבוצה של וירטון הורכבה משחקנים ששיחקו כמה שנים ביחד. בפרספקטיבה של 40 שנה, היא נראית כמו פאזל שנבנה לאורך זמן: מוצאים חתיכה, בודקים, מניחים, הולכים ומחפשים אחת אחרת שתתאים לה וכך הלאה. ייתכן שכל זה נעשה שלא במודע, אבל הסך הכל שנוצר נראה כמו משהו שנהגה, תוכנן ומומש על ידי אותו ראש. ראש אחד.
מרכיבי הפאזל לא היו בהכרח אינדיבידואלים גדולים שקבוצות אירופיות בכירות נאבקו על שירותיהם ושמכבי שילמה להם יותר. הם אותרו ונחשפו על ידי חבורה של יזמים שבאו והתעניינו ומיששו והשוו מחירים ובדקו התאמה. הם עשו שוק – לא באו, שפכו כסף וקנו "12 שחקני יורוליג".
בקיץ 1969 התקבלה החלטה להיפרד מרוזין. רוזין היה בעל הזכויות על מכבי תל אביב. לא באופן פורמלי, אבל מתוקף זה שבנה את המועדון. הוא סלל את המגרש הראשון שהקבוצה שיחקה עליו בשנות ה–30. בשכונת שפירא. הוא שיחק שם, אימן שם, ניצח בדרבי הראשון, לקח את האליפות הראשונה. הוא היה הסמכות המקצועית העליונה והבלתי מעורערת. רוזין היה חתום על כל הישגי הקבוצה, כולל פריצתה באירופה. הוא ניצח כאן את בדאלונה, הביא את הקבוצה לגמר גביע המחזיקות. איך נפרדים מאיש כזה? נפרדים וממנים את חניכו, רלף קליין, למחליפו.
לפרידה מרוזין היה נימוק מקצועי. לקבוצה ההיא היה כאמור חזון: לא רק לשחק באירופה – לנצח שם. היא חשבה לממש אותו באמצעות סגנון משחק כפי שהיה מקובל לשחק אותו באמריקה, לא באירופה. את זה לא היה אפשר לדרוש מרוזין. הוא התחנך על ברכי הכדורסל האירופי והושפע קצת מהמצרי.
שחקן מפתח. בוטרייט (יעקב סער)
קליין הכין את עצמו בשנים ההן לקריירת האימון שלו ויצא לכמה חודשי השתלמות בכדורסל האמריקאי. קליין סיפר בשעתו שלא שיטות הגנה והתקפה הוא למד שם, אלא את הגישה למשחק. את הפילוסופיה של תורת האימון עצמה, האופן שבו ניגשים מאמנים לשחקניהם ומנחילים להם את תפיסותיהם – ויש להם תפיסות – לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם מבחינה מנטלית ופיזית. קליין למד כיצד גאוני האימון שהוא השתלם אצלם יוצרים באמצעות גישתם חיבור מטאפיזי בין השחקנים שלהם לבין עצמם ובין השחקנים שלהם לבינם.
הזליגה האמריקאית לכדורסל האירופי החלה בראשית שנות ה–60 וביטאה את רצונם של פרנסי הכדורסל האירופים להטיל מגבלות על השליטה של ברית המועצות בענף. לברית המועצות היו כל הפתרונות לכדורסל ששוחק אז באירופה, אבל לא לזה ששוחק באמריקה. היא לקחה מהאמריקאים את הזהב באולימפיאדת מינכן 1972, אבל זה היה משחק שנתפס שערורייתי ומקרי שלא שינה בכלום את יחסי הכוחות המסורתיים בין המדינות. ב–74 נבחרת ברית המועצות הגיעה לסדרה של משחקי פיוס נגד נבחרת אמריקאית שהורכבה משחקני מכללות. אמריקה הייתה יכולה להקים מהרגע להרגע עוד חמש נבחרות ברמה של זו ששיחקה נגד הרוסים, שהפסידו בכל המשחקים ובמקרה אחד או שניים הובסו. הכדורסל של ברית המועצות מצא את עצמו מובך על ידי הכדורסל האמריקאי פעם אחר פעם.
קליין הביא את הכדורסל האמריקאי בכללותו לאירופה והיה הראשון שהקבוצה שלו שיחקה כדורסל אמריקאי. עד אז אירופה התחזקה בו, אבל לא שיחקה אותו. קליין ליווה את החזון האמריקאי של מכבי ביחס לאירופה מראשיתו ונבחר לממש אותו. הוא עשה זאת בשתי קדנציות שונות. הדרך שלו לצד מכבי עד לווירטון הייתה מסוייטת. הוא מונה למאמן ראשי ב–69 למשך שלוש עונות, והוחלף על ידי רוזין למשך שתי עונות. רוזין הוחלף על ידי מאמן אמריקאי – דויל פארק. זה סבל מכאבי גב ועזב תוך כמה שבועות. שטרקמן וחמו – ביחד – החליפו אותו. את שניהם החליף פרד דווילי, עוד אמריקאי. קליין שב להיות עוזרו. שבע שנים אחרי שמונה לתפקיד מאמן ראשי, הוא התמנה לעוזר מאמן באותה קבוצה. הוא היה לצדו של דווילי כשזה הובס במדריד והחליף אותו עם פיטוריו.
בנוסף למכבי, בית הגמר כלל את צסק"א, ריאל, וארזה, מאלין וברנו. אין למכבי מה לחפש נגד שלוש הראשונות והיא לא רשאית לראות עצמה פייבוריטית מול מאלין וברנו. מכבי לא הגיעה למעמד וירטון בגלל מה שהראתה על המגרש עד אז, זה היה צירוף מקרים של פוליטיקה בינלאומית שגלשה והתערבבה בספורט. הוא הביא את מכבי למעמד שבו היא נאבקת על מקום בגמר גביע אירופה מול מדריד, מוסקבה ווארזה. שלוש אלו שלטו בגביע אירופה וחלקו אותו ביניהן כבר כמה עשרות שנים. אני מניח שהן התבוננו במכבי והתרשמו שמדובר בחגב. רק בווירטון מכבי הסירה מעצמה את האריזות וחשפה את עצמה כמו שהיא. עד אז, היא לא הראתה דבר שיכול היה לרמוז על מה שהיא תציג בווירטון ואחר כך בגמר בבלגרד. היא נראתה כמו קבוצה שמישהו הכין במשך שנים בדיוק למעמד הזה והביא אותה לשם.
על הקבוצה של וירטון אי אפשר לומר את מה שייאמר שנים אחר כך על הקבוצה של גרשון–בלאט–שאראס–וויצ'יץ'–פארקר: קבוצה שאירופה לא ראתה. אירופה ראתה קבוצות הרבה יותר גדולות מזו של מכבי בווירטון, אבל היא לא ראתה קבוצה כזאת, שמשחקת את הכדורסל הזה. מכבי הראתה לאירופה דבר חדש, כדורסל שונה מכפי שהיה מקובל לשחק קודם לכן, כזה שאי אפשר להתייחס אליו בפרמטרים המקובלים, כי הוא שואל שאלות אחרות שנוסחו על ידי מוחות כדורסל שחושבים אחרת. פעם היו במכבי מוחות כאלה. בהנהלה, על הספסל ועל המגרש.
מה דעתך על הכתבה?