עשרים שערים, ארבעה אדומים, טעות שיפוט מוזרה (שבנס נגמרה בגול לטובת קריית שמונה, הקבוצה שנדפקה) וחגיגות אליפות מטורפות של מכבי חיפה, אחרי שהצליחה לגבור 0:1 על הפועל תל אביב במשחק די פח. זוהי מנת חלקו של המחזור הראשון בליגת העל העונה, או כמו שמוטי חביב הגדול בוודאי היה קורא לו: מחזור א'.
אם זה ימשיך ככה (ומאחר שמדובר בכדורגל ישראלי כולנו יודעים שאין שום סיבה שזה ימשיך ככה – אבל מותר לפנטז), אז יש לנו למה לצפות, בעיקר כי כרגע זה מרגיש שאנחנו בהמשכה של העונה הקודמת, שהייתה אחלה והלוואי שיהיו עוד כמוה.
אז מה היה לנו? הפועל באר שבע, האלופה להזכירכם, עדיין משחקת באיזי ומתקשה מול רעננה – אבל מנצחת; הסגנית שלה, מכבי תל אביב, אפילו לא מזיעה מול הפועל כפר סבא בדרך ל-1:3 אדיש; בית"ר ירושלים עדיין לא טובה מספיק כדי לאיים עליהן, ומכבי חיפה, למרות המהפכה על הקווים ובמבנה של הצוות המקצועי, עדיין נראית כמו קבוצת הפריפריה הנחמדה שהיא אמורה להיות – בתוספת פיראס מוגרבי הנהדר, שנתן הצגה והוא לחלוטין מצטיין המחזור.
קבלו את מצטיין המחזור. מוגרבי (ערן לוף)
גם בקומה התחתונה של הליגה צחוקים כמו תמיד: דלה איינוגבה, שנחתך מבני יהודה אחרי 9 שנים של ריחוף נטול הקשר ברחבה, הצליח להחזיר את הפועל חיפה מפיגור שני שערים בדקות הסיום עם גול עצמי משפיל וטיול בשמי אשקלון בשער השוויון של היואב כצים. לשמחתו של יובל נעים, הפועל חיפה ביזארית יותר ממה שנדמה, ואשקלון לקחה 3 נקודות בקרב על 6 נקודות. גם קריית שמונה רשמה ניצחון חשוב. לעומת זאת, הפועל ת"א נראתה כמו קבוצה ממש אומללה – גם אם המשחק היה ממשיך עד נר שלישי של חנוכה, מכבי חיפה לא הייתה חוטפת גול מהאדומים. אלי גוטמן והכביריז יצטרכו לבדוק טוב טוב איך קרה שהם הפסידו לקבוצה כל כך לא מבריקה או טובה, מבלי להוות סיכון ממשי על הירוקים.
הקבוצה היחידה שעברה שינוי ממשי – בני יהודה (שיחררה בעלים, דוברת, שוער, בלמים ואת שלושת השחקנים הפוריים ביותר שלה בעונה הקודמת) – עשויה להיות הקבוצה הכמעט היחידה שתשבור את התחזיות המוקדמות, ולאור התצוגה החלשה להחריד שלה מול סכנין – יש מצב שבמקום מרכז טבלה בסבבה היא תתמודד עמוק עמוק בתחתית. ולמה כמעט? כי גם היריבה שלה בשבת האחרונה, שלא הצליחה לנצח קבוצה מבולבלת ומבולגנת ששיחקה 40 דקות בפיגור של שחקן (ואחר כך שניים), מרגישה כמו קבוצה שתצליח להסתבך במאבקי הישרדות.
בני יהודה וסכנין בדרך למטה? (עדי אבישי)
אז הלוואי שימשיך ככה, אבל במיוחד עבור אלה שמחפשים סיבות להתבאס, הנה כמה נקודות שבוודאי אפשר יהיה לטפס עליהן בשבועות הקרובים, בדרך אל המרמרה הכה אהובה ונעימה: ראשית, סוגיית משחקי הבית. בואו נגיד את זה בלי להיות נחמדים, השיפוץ בבלומפילד הרג את הכיף. אנשים מעדיפים לשמוע את בוני גינצבורג או ז'וז'ו אבוטבול ולא להיתקע בפקק ביציאה מהמגרש בנתניה וחלק מהקבוצות יצטרכו לייצר לעצמן מחדש יתרון ביתיות במגרש זר ומוזר.
עוד בעיה, גם היא קשורה למתקנים, היא שלמרות הסטנדרטים הגבוהים והחדשים, ולמרות כל הרצון הטוב וההשקעה, אוהדים שהולכים למגרשים עדיין מקבלים יחס של בהמות משא, נדחסים בין גדרות על ידי המשטרה והסדרנים בכניסות ליציעים ולפעמים נדמה שעד שלא יהיה אסון, אף אחד לא יפיק את הלקח. גם השופטים נראים כמו נקודת תורפה – טעויות שאפשר לאתר רק בעין המצלמה אין טעם לספור, אבל מה עם שטויות כמו זו של שמואלביץ' בקריית שמונה? הקבוצה הבקיעה, מה אתה פוסל לה את הגול ונותן פנדל? מה קרה לחוק היתרון? מה היית עושה אם אחמד עאבד היה מחמיץ את הפנדל?
בסופו של דבר, הכל עומד במקום ולשם שינוי זה לא רע. זה הכדורגל שלנו, ככה אנחנו אוהבים אותו, עם השוערים המצחיקים שיואב כץ מביא ועם היריבות המזויפת מעט בין באר שבע למכבי ת"א. פשוט תמשיכו לשחק כדורגל ככה ולהביא לנו 2.85 שערים בממוצע למשחק. זה מה אנחנו אוהבים, לזה אנחנו מכורים.
כדורגל ישראלי? שלא ייגמר לעולם (דני מרון)
מה דעתך על הכתבה?