שימוש כל כך תכוף כפי שנעשה במונח "היסטורי" בהקשר של הדרבי התל אביבי ששוחק בנתניה ושהסתיים כפי שהסתיים, מחייב לעשות סדר בעובדות ההיסטוריות, לשים דברים בפרופורציות, להפרידם מבדיות ומשאלות לב, ורק אחר כך להחליט אם את שני משחקי הדרבי האלה – זה של ינואר 70' וזה שהתקיים השבוע – ראוי להזכיר באותה נשימה ולהכליל באותה הקטגוריה – זו של "המשחקים ההיסטוריים".
שייע פייגנבוים אחראי לעיוותים האינפורמטיביים שקיימים לגבי הדרבי ההוא. כבר כמה עשורים שהוא מקדם גרסה מופרכת של אירועי אותו משחק, אבל הנרטיב שהוא מספק קנה לו אחיזה, בלי שום קשר להתרחשויות כפי שהן התחוללו ושהעניקו לדרבי ההוא את המונח "היסטורי" ובצדק.
שייע, אגב, הוא זה שאחראי גם לסיפור שלפיו נבחרת ישראל של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, הנבחרת שהוא היה חלק ממנה, שיחקה באיראן בהזדמנות כלשהי ונתקלה בעוינות שיצקה בטון ברגלי השחקנים. באצטדיון בטהרן נכחו כרבע מיליון צופים, על פי האומדן של שייע, וכולם הגיעו למשחק נושאים בכליהם נחשים ארסיים שאותם השליכו למגרש כדי להטיל מורא על השחקנים הישראלים. וזה עבד. ישראל הפסידה. רק בגלל זה. אם רבע מיליון בני אדם לא היו זורקים למגרש נחשים ארסיים, ישראל לא הייתה מפסידה.
שייע פיגנבוים. חילוקי דעות לגבי קביעותיו (דני מרון)
זכור לי שהתקשורת הישראלית קנתה את הגרסה – לא בפרטיה, בכללותה. אז זה שייע ולא הוסיף מילה אחת נוספת ביחס לזיכרון הסלקטיבי שלו, אבל קשה קצת להתעלם מכך שהגרסאות המופרכות שהוא מספק לגבי אירועים שהתחוללו בימיו הופכות לעמדות הרווחות.
ובכן, על פי שייע הפועל עלתה לדרבי ההוא בהרכב חסר. נעדרו ממנו השוער בז'רנו, הבלם פרימו והקשר רוני קלדרון. מכבי ניצלה עובדה זו והלמה בה 0:5. זה כל מה שקרה. האמת היא שבז'רנו לא נעדר. אבי בנימין הועדף על פניו. זו הייתה החלטה של רחביה רוזנבאום, מאמן הפועל באותה שנה, שהביא לה אליפות בשנה הקודמת. בנימין נחשב אז לכישרון עצום, היו לו כבר כמה הופעות בלתי נשכחות בשער נבחרת הנוער, כינו אותו יאשין בשל איכות משחקו וממדיו – הוא היה ענק – ורוזנבאום החליט לטפח אותו על חשבון בז'רנו.
אולי קומתו הנמוכה של האחרון מנעה ממנו להיות שוער יותר טוב מכפי שהיה, אבל על כל פנים הפועל החליטה לקדם על פניו את אבי בנימין. זו הייתה החלטה מקצועית ומנומקת.
ותיקי הפועל ת"א, פרימו, בורבה, בן יהונתן ורחמינוביץ' (דני מרון)
זו לא הייתה ההופעה הראשונה של בנימין במדי הקבוצה הבוגרת, הוא היה השוער הראשון של הפועל בתקופה ההיא. לא מדובר כאן בשוער שעלה אתמול מהנוער ורק ביום חמישי אמרו לו שהוא פותח. בנימין לקה בטראומה בעקבות הדרבי הזה. הוא לעולם לא חזר לעצמו, הקריירה שלו התרסקה, בהמשך הוא הידרדר לסמים ונעלם מהמגרשים. בז'רנו הנאמן והמסור חזר לשער.
פרימו אכן היה בלתי כשיר ונעדר באותו דרבי. עדיין, בהגנה של הפועל שיחקו בן יהונתן, קסטרו ורחמינוביץ'. פרימו, אגב, לא היה שותף להפסד הזה אבל הוא הפסיד כמה דרבים בימיו. הוא גם ניצח כמה. השאלה באיזו מידה פרימו היה יכול בכוחות עצמו למנוע את התבוסה או לצמצם את שיעורה – זו שאלה פתוחה שאין לה תשובה מוסמכת. לשייע כמובן יש אבל אני כבר החלטתי מזמן שממנו אני לא קונה כלום.
קלדרון לא היה רלוונטי מבחינתה של הפועל בחצי הראשון של עונת 69/70, כולל הדרבי ההיסטורי. הוא לא פתח את העונה בכלל. גייסו אותו לצבא, הוא ערק והושיבו אותו בבית הסוהר לכמה חודשים. כשהשתחרר חזר לשחק, כבר במשחק הראשון שלו לאחר חזרתו פגע בסמי לוי מיפו והורחק. הפועל הסתדרה יפה מאוד בלעדיו. בלי קלדרון היא נתנה 0-8 להפועל באר שבע.
המאמן הצהוב בדרבי ב-1970, דוד שווייצר ז"ל (עדי אבישי)
היו להפועל תותחים – חזום, בורבה, שייע – קלדרון הוסיף אבל הפועל של השנים ההן לא פיתחה בו תלות. קלדרון היה מטאור שהופיע ונעלם. שוב הופיע ושוב נעלם. אגב, גם קלדרון הפסיד דרבים. את רוב הדרבים שבהם השתתף והיו לא יותר מחמישה או שישה כאלה. הוא גם ניצח פעם, אולי פעמיים.
על פי שייע, דרבי הגומלין התקיים שבוע אחרי התבוסה שהפועל נחלה והפועל ניצחה בו משני גולים שלו. הפועל אכן ניצחה 1-2 בגומלין משני גולים שלו אבל דרבי הגומלין לא התקיים שבוע אחרי התבוסה. הוא התקיים כנהוג וכמקובל בחלוף כמה חודשים. העונה שבה משחקים בין הקבוצות התקיימו שבוע אחרי שבוע זו עונת 65/66. אין לי מושג למה החליטו לקיים אז את המשחקים בצורה הזו, אולי מטעמים של טוהר מידות, כדי למנוע מכירות. על כל פנים, זה היה ניסיון חד-פעמי שלא חזר על עצמו. בעונת 69/70, העונה שבה אנחנו מתמקדים, הליגה שוחקה בשני סיבובים.
גם מנקודת ראותו של שייע, לא קיימת סיבה אחת להדחיק את עונת 65/66, עונת המשחקים שבוע-אחרי-שבוע. זו הייתה עונה מאוד משמעותית עבורו. עונתו הראשונה בקבוצה הבוגרת. דוביד שווייצר אימן את הקבוצה ונתן לו את החולצה. שייע עלה לבוגרים כמגן ימני. מגן ענק, אגב. היו עליו 20 קילו מיותרים אבל הוא נשא אותם בחן. מגן בחסד, נלהב, טכני, התקפי, וירטואוז, בטוח בעצמו, יורה לשער מטווחים של 30 ו-40 מטר ופוגע במסגרת. שייע עלה לבוגרים ומיד התנהל במגרש כאילו זה רשום על שמו בטאבו. אני, אגב, חושב שהוא היה יכול להתפתח למגן הרבה יותר גדול מהחלוץ שהפך להיות. המעבר שעשה מתפקיד לתפקיד רק מוכיח איזה כשרון היה. ובנוסף הייתה לו נשמה גדולה. את זה אי אפשר היה לקחת ממנו.
הפועל עם דוביד זכתה באליפות אותה שנה. אליפות ראשונה שלה מאז 1957. שייע היה שותף לה. הוא גם צריך לזכור ביתר בהירות את שני משחקי הדרבי של אותה שנה שנערכו שבוע אחרי שבוע. הפועל ניצחה 0-2 בדרבי הראשון בבלומפילד: דרבי אלים, מכות, אגרופים ישר לפרצוף, מורחקים – מכבי הוכתה בכל החזיתות. זו הייתה קבוצה צעירה, כישרונית, אבל רכה שאומנה על ידי לייזר שפיגל, אבא של גיורא, והתבססה על צעירי קבוצת הנוער מכבי שמעון, אפרוחי ג'רי הם כונו: שפיגל, גרטלר, רוזן, מיקו בלו, גרשוביץ, אלי פרחיה – ילדים כולם. רובם שיחקו באותו דרבי. לא היו מסוגלים לשרוט את הפועל. טיש ובורבה נתנו את הגולים.
דרבי הגומלין התקיים שבוע אחרי באצטדיון המכביה. מכבי הובילה 0-2 במחצית מגולים של עסיס ושיקווה. היה נראה שנקמה מתוקה מתבשלת כאן, אבל הפועל פשוט היו כל כך חזקים. השתלטו על המגרש בחצי השני והשוו ל-22. אחד הגולים היה של שייע, מעמדת המגן. דרדל'ה מ-40 מטר שקפץ וקפץ עד שנכנס. היו לו גולים הרבה יותר יפים במהלך הקריירה אבל הנה, את זה אני זוכר. אני רק לא מבין איך הוא לא זוכר ואיך הוא מתבלבל בין משחקי הדרבי של 65/66 לבין אלה של 69/70. אלה עולמות אחרים עבור מי שחי את הכדורגל בשנים ההן.
בין עונת 65/66, עונת האליפות של הפועל, לבין עונת 69/70, זו שסיפקה את הדרבי ההיסטורי של ינואר 70, שתי התל אביביות שלטו בכדורגל הישראלי. הן חילקו ביניהן לסירוגין את כל האליפויות. זאת לא הייתה שליטה מובנת מאליה. עד האליפות של הפועל ב-65/66 תל אביב לא ראתה אליפות שבע שנים. הפועל פתח תקווה לקחה חמש פעמים ברציפות, אחר כך הפועל רמת גן, אחר כך הכח.
בין עונת 66/ 65 לעונת 69/70 הפועל לקחה שתי אליפויות ומכבי שלוש. ברשומות מצוין שמכבי לקחה רק שתיים. הראשונה שלה בעשור הזה מצוינת בכתובים כעונת 66/68. עונת 66/67 הוקפאה. מכבי סיימה ראשונה את עונת 66/67 וכן את עונת 67/68. בפועל היא לקחה שתי אליפויות ברציפות. ב-66/67 היא לקחה גם את גביע המדינה. ניצחה את הפועל 1-2 בגמר בבלומפילד. ב-66/67, אם כן, מכבי זכתה בדאבל שלא הוכר ככזה מטעמים אדמיניסטרטיביים.
על כל פנים, החל מאמצע שנות ה-60 השליטה בכדורגל הישראלי הייתה ברגלי שתי הקבוצות התל אביביות. אין כדורגל באף מקום חוץ מבלומפילד שמלא כל שבת ב-20 אלך איש. שתי התל אביביות שולחות את כל השחקנים שלהן לנבחרות הלאומיות. הנבחרת הבוגרת של מקסיקו 68' ומקסיקו 70 נשלטה על ידי השחקנים של מכבי והפועל. הדרבי של חורף 70 זהו דרבי בין שתי מעצמות. עתה, כשהעובדות הונחו על השולחן, אפשר להחליט אם אפשר להשוות את הדרבי ההוא לדרבי של השבוע.
גיורא שפיגל, שלושער בדרבי (עדי אבישי)
לא כל תוצאה חריגה שמושגת במשחק כדורגל הופכת אותו לאירוע היסטורי. כדי שיוגדר ככזה חשוב לבחון את הקונטקסט. ה-0-5 בקריית אליעזר של מכבי חיפה, שפיגל על הקווים, על מכבי תל אביב, גרנט על הקווים, בעונת 93/94, היה משחק היסטורי כי שתי הקבוצות היו שקולות ביכולתן, שלטו בכדורגל הישראלי וחילקו ביניהן את האליפויות בחצי הראשון של אותו עשור.
ה-0-10 שחיפה נתנה למכבי בסוף שנות ה-80 היה אירוע זניח ומביש. חיפה שיחקה בשעות הבוקר המוקדמות של יום שבת לעיני כמה מאות צופים, במשחק שלא שינה דבר מול קבוצה מרוסקת, שעלתה למגרש ככזאת ושיחקה בהתאם. אבל חיפה לא הרפתה עד שההשפלה הושלמה. לא נשאר כבר על מי ועל מה לדרוך. זה לא משחק היסטורי. זה אירוע ששני המועדונים לא צריכים להיות גאים בו. מכבי מסיבות ברורות אבל גם חיפה לא. בתרבות הספורט האמריקאית חיפה הייתה מוקעת על כך שדרכה, ביישה והשפילה יריב שכבר הובס והתחנן על חייו.
מכבי תל אביב מביסה את חיפה 0-6 במשחק האחרון של העונה שעברה זה לא משחק היסטורי. הוא משקף במדויק את היכולת של שתי הקבוצות ואת הפערים ביניהן קודם למשחק ובמהלכו. מכבי מנצחת 1-3 את מכבי חיפה, אצל חיפה בבית, בקריית אליעזר, במשחק שמכריע את גורל האליפות של עונת 95/96 זה משחק היסטורי, כי מהלכו והתוצאה הסופית היו כל כך לא צפויים.
הבלם הענק של הצהובים, צבי רוזן (דני מרון)
חיפה הייתה פייבוריטית ברורה, עם קנדאורוב וברקוביץ' ורביבו ואלון חזן ורוני לוי וגלאם – ומי לא, ובהינתן ששתי הקבוצות הלכו באותה תקופה ראש בראש וחילקו ביניהן חמש מתוך שש האליפויות בחצי הראשון של אותו עשור – כל אלה הפכו את המשחק הזה להיסטורי, על אף שהתוצאה הסופית הייתה די שגרתית.
הדרבי של תחילת השבוע לא עומד באף אחד מהקריטריונים האלה. כל דרבי בארבע השנים האחרונות היה יכול להסתיים בתוצאה כזו. היו כמה שהסתיימו בתוצאה קרובה לזו. מכבי והפועל הן קבוצות לא שקולות ביכולת שלהן ולא בגישה שלהן למשחק. הפועל במצב הצבירה העכשווי שלה לא יכולה להיות שותפה לאירוע היסטורי. אני חושב שמדוניאנין היטיב לבטא את מה שהתרחש. "איזה משחק גדול?", הוא תהה, "לנו יש 16 נקודות, להם 2".
זה כל הסיפור. משחק בין קבוצה אחת שמשחקת כדורגל נהדר שבאמצעותו היא משיגה 16 נקודות לבין קבוצה שנבנתה על ידי אלי גוטמן, שמשחקת את הכדורגל שאלי גוטמן הנחיל לה ושלרשותה שתי נקודות. זה לא אירוע היסטורי, זה אירוע שגרתי שמיטיב לשקף את יחסי הכוחות בין שתי הקבוצות. זה הכל.
מה דעתך על הכתבה?