"כל פעם אותו סרט. רק הגיבורים מתחלפים" (דודו אוואט מרים טלפון לגוטמן ומנסה להשיב את רוחו אחרי ההפסד לבוסניה).
בוסניה וישראל הן נבחרות תאומות, כך אני התרשמתי משני המשחקים ביניהן. לא משנה לאיזה דרג הן משתייכות בזמן נתון: אופי השחקנים דומה, הכישרונות באותו סדר גודל, צורת המשחק והאופן בו השחקנים מקדמים את הקריירות שלהם.
גם הישראלים וגם הבוסנים לא נשענים על הכדורגל המשוחק בליגות בארצם, או על הישגי נבחרותיהם בבואם לקדם את עצמם. הם נשענים על הכישרון האינדיבדואלי שלהם ועל הסוכנים שלהם. לכן מתקבלות נבחרות קצת קפריזיות, לא יציבות, לא עקביות, שאין לדעת מה תקבל מהן. בניגוד, למשל, לנבחרת ווילס. אצל הוולשים תקבל את המקסימום. מה שהובטח, יקוים.
יש לבוסנים יתרון מסוים, כשמודדים את הכישרון האינדיבידואלי, כי הם יוגוסלבים. בסופו של דבר, ואפשר לומר, אם כי צריך לעשות זאת בזהירות, שהגנים של בחורים שנולדו ביוגוסלביה לשעבר קצת יותר מתאימים לספורט תחרותי מאלה של הישראלים. יש די ראיות שתומכות בכך. אחרי שזה נאמר, צריך גם להודות שההנחה שרווחת בישראל, כי את בוסניה אפשר לעבור, היא לא הנחה מופרכת. אפשר לעבור אותם, כי הם נמצאים בהישג יד. אפשר להגיע. זה נכון גם מהצד השני. בוסניה רשאית להניח שאפשר לעבור את ישראל, אין סיבה שלא.
אדין דז'קו לא גדל בכדורגל הישראלי, אבל גם הכדורגל הבוסני לא מגדל כאלה. הבלגי – כן. דז'קו הוא תוצר מקרי, חד-פעמי, שנולד בבוסניה "פעם ב-". דז'קו זה לא הסטנדרט, אבל את מה שוישצ'ה מחולל באגף, גם טל בן חיים יכול. את מדוניאנין אנחנו מכירים. ראינו אותו כאן, מתמזג להפליא בתרבות הכדורגל שלנו, הופך לחלק ממנה, כאילו נולד בה .
תוצר חד פעמי, לא הסטנדרט. אדין דז'קו (Gettyimages)
אני מניח שמדוניאנין של לה קורוניה זה שחקן אחר מזה ששיחק אצל נמני ואיוניר במכבי, אבל גם ניר ביטון של סלטיק זה שחקן אחר מזה ששיחק אצל ג'קי בן זקן. אותו הדבר לגבי נאתכו. זה של הנבחרת וזה של הליגה הרוסית – לא אותו שחקן. ליאור רפאלוב הוא הדוגמה הכי בולטת. רפאלוב בחיים לא ייתן בכדורגל הישראלי את מה שהוא נותן בכדורגל הבלגי. רפאלוב של קלאב ברוז' זה לא רפאלוב שבא לשחק בשביל אלי גוטמן ושטרן חלובה.
כששחקנים ישראלים יוצאים לשחק בקבוצות אירופאיות, הם נראים פחות ישראלים. המוגבלויות שלהם מורגשות פחות. הם נמהלים בסביבה שלהם. שחקני מכבי תל אביב, כשהם יוצאים מקרית שלום ומגיעים לנבחרת, שבים לחופשת מולדת. שוב הם נראים ישראלים. הישראלים – גם אלה שמצליחים באירופה או שהצליחו בה בעבר – לא מביאים הנה את אירופה כשהם באים לשחק במדי הנבחרת. הם מביאים את עצמם, את מה שהם, נטו. הם לא גוררים איתם משם לכאן את המעטפת שסובבת אותם בליגות שלהם ושגורמת להם להיראות אחרים.
לא יתן בכדורגל הישראלי את מה שיתן בכדורגל הבלגי. ליאור רפאלוב (Gettyimages)
מה שקובע, בסופו של דבר, את רמת הנבחרות הם גם השחקנים, אבל הם זה לא העיקר. לכן, מאמן שאומר שהוא תלוי בשחקניו, או שאין לו שחקנים מוכשרים, או שהוא לא מאמן. מאמנים ישראלים כל הזמן אומרים את זה: אין להם כסף, אין להם שחקנים, תמיד אין להם. כישרונות גדלים בכל מקום – בארמניה, באזרבייג'ן, באלבניה, בבוסניה, גם בישראל. מה שקובע זו סביבת העבודה – הניהול והאימון. שחקנים מגיבים אחרת לסביבה אחרת. דורשים מהם דברים אחרים, אז הם נותנים דברים אחרים ויוצאות מהם יכולות אחרות.
יחסי הכוחות בכדורגל הבינלאומי נשמרים. אין תזוזות טקטוניות. אין בנמצא נבחרות שפעם אף אחד לא שמע עליהן ולפתע הם הפכו למעצמות. אין דבר כזה. אני יכול לחשוב על שוויץ, אולי נורבגיה, שמעמדן השתנה במהלך העשורים. פעם הם היו מלטה, היום הם שוויץ ונורבגיה – נבחרות שאף אחד לא רוצה לפגוש, נבחרות שאף נבחרת אחרת לא בונה עליהן את מלוא שש הנקודות במפגשים מולן.
גם מעמדן של הנבחרות בשפיץ נשמר. איטליה לא תחדל להיות מעצמה, יהיו לה שנים פחות טובות, אבל היא תחזור ואף אחד לא חושב אחרת. ישראל היא לא הנבחרת היחידה שמתקשה לבצע פריצת דרך. מרבית הנבחרות כאלה. כולן מתקדמות, אבל דורכות במקום, כי גם אלו שמעליהן מתקדמות ומה שהיה הוא שיהיה, כמו שאומרים. אי אפשר למרוט את השערות כל פעם שנבחרת ישראל לא מצליחה להעפיל לאיזשהו טורניר בינלאומי, יורו, מונדיאל מה שלא יהיה , שאליו היא לא שייכת. כדי שהיא כן תהיה שייכת צריך להתרחש משהו דרמטי. משהו דרמטי זה לא הגרלה טובה. אף הגרלה לא תגרום לנבחרת ישראלית להשתייך למסגרת שהיא לא שייכת אליה.
הדברים הללו נכתבו עשרות פעמים בשנה האחרונה, ואני מרגיש קצת נודניק, אבל אני מבקש לוודא שהמסר יחלחל, זה הכול. כדי שהכדורגל שלנו יהיה אחר, כדי שדודו לא יגיד לאלי את מה שצוטט כאן למעלה, אז אין דרך אחרת: צריך להוציא את הניהול ואת האימון מידיים ישראליות. הבעיה היא לא השחקנים, הבעיה היא מי שמנהל אותם ומי שמאמן אותם. לא, זה לא להביא מאמן זר, כי מאמן זר לא ישנה את סביבת העבודה, לא ישנה את התרבות הנהוגה, לא ישנה את הגישה, לא ינחיל ערכים חדשים. הוא לבד. אין בכוחו. תראו מה קרה לסרבי שחיפה הביאה, תראו מה קרה לפרננדז בנבחרת. לא מאמן זר צריך לייבא, אלא מנגנון זר. זה מה שגולדהאר עשה במכבי ולכן הרטינות שמופנות כלפיו וכלפי פועלו.
לא הסתדר בסביבה העבודה הישראלית. אלכסנדר סטנויביץ' (ערן לוף)
ג'ורדי קרויף אינו גאון, הוא מקצוען. אם הוא מאמין בשחקן הישראלי, אם הוא מאמין שאפשר להצעיד קבוצה ישראלית להישגים, גם בזירה האירופית, כשהיא נשענת על שחקנים ישראלים, אז אני מאמין לקרויף. הוא לא חושב שהשחקן הישראלי לא ראוי. הוא חושב שהמאמן הישראלי לא ראוי. הוא חושב שהניהול הישראלי לא ראוי. אצלו הישראלי יכול לשחק, להיות מנהל קבוצה, להיות מנהל משק, לעסוק בסדרנות ואבטחה. אבל תוכניות אימונים, ערכי משחק, גישה למשחק – זה לא. לא עכשיו, לא כרגע, אולי פעם.
לא גאון, מקצוען. ג'ורדי קרויף (האתר הרשמי מכבי ת"א)
כשאני מסתכל על מה שהוא חולל בקרית שלום, ועל המהירות שבה הוא חולל את זה, אז אני חושב שאולי כדאי לאמץ את עמדותיו. אולי הוא צודק. אני מבין, הגישה שלו אולי מקוממת, אבל הוא צודק. וזה לא הכסף שיש לו ואין להם. תנו עכשיו את הכסף של גולדהאר לנמני והרציקוביץ' – תוך שבועיים מה שיישאר בקרית שלום זו ערימת חול.
לנבחרות הישראליות אין בעיות תקציביות ככל שידוע לי. יש להם אצטדיונים, מגרשי אימונים, בית נבחרות. יש את כל התנאים. לא חסר שום דבר חומרי. חסר ניהול, חסר אימון, חסר ידע, וחסרה גישה. אם זה לא יוחלף, אז נשאר מה שאנחנו: מ.ס. אשדוד.
מה דעתך על הכתבה?