1. החיבור. את יובנטוס הנוכחית הרכיב אנטוניו קונטה. הוא זה שבנה את מערך שלושת הבלמים קיילני-בונוצ'י-ברצאלי; הוא זה שנתן לפירלו עוד כמה שנות חיים בקריירה (וכשנותנים לפירלו, הוא לוקח); והוא זה שתחתיו צמח מרקיזיו.
את אלגרי לא צריך ללמד כדורגל, ויחד עם אותו שלד שרץ כבר כמה שנים, עם תוספות משמעותיות כמו אברה ומוראטה, הביא שינוי מערכתי בדמות בלם אחד פחות את אותה יובה שעפה בשנה שעברה כבר בשלב הבתים – עד לכאן. אותו סגל, הבנוי על שישה איטלקים מנוסים שמתוכם חמישה שחקני הרכב (ובהם שני אלופי עולם), מהווה קודם כל את המתכון הבטוח למיצוי הפוטנציאל הקבוצתי. אבל לא תמיד זה מספיק. צריך איכות.
2. ההגנה. הטובה באירופה ללא ספק. ג'יג'י בופון הוא כבר לא השוער הטוב בעולם, אבל עדיין אחד שהיה שם בכל מעמד גדול, ויש לו הכל, חוץ מ…אתם יודעים.
בברנבאו היה בופון כל מה ששוער צריך להיות – משרה בטחון ולוקח את המעט והמסוכן שכן הגיע למסגרת שלו. יחד איתו מגיע המגן הימני הכי טוב מבחינה הגנתית. ליכטשטיינר השאיר את רונאלדו ממורמר, ועכשיו מעניין אם ניימאר יסבול גם כן. על קיילני ובונוצ'י אין צורך לפרט, ולכן נרחיב מעט על פטריס אברה. היום בדיוק חוגג הצרפתי יומולדת 34, והניסיון וקור הרוח שלו מחפים לגמרי על אובדן המהירות, שמעולם לא הייתה הצד החזק שלו.
בופון. היה כל מה ששוער צריך להיות (Gettyimages)
3. הקישור. עם מרכז השדה העדין של ריאל הסתדרה יובנטוס מצוין. הגברת הזקנה עלתה לגמר כי פירלו, מרקיזיו, פוגבה ובעיקר וידאל היו אגרסיביים, נחושים ורעבים יותר מהאלגנטיות של חאמס, קרוס ואיסקו. מול בארסה של אינייסטה, רקיטיץ' ובוסקטס, זה יהיה קצת יותר קשה, אבל עדיין יהיה לאיטלקים יתרון במערך שכולל את רביעיית הקישור שהזכרנו קודם.
4. האמונה. יובנטוס של העונה היא אתלטיקו של העונה שעברה. הגנה חזקה מאד ותחושה אמיתית שאפשר לעשות הכל גם מול יריבות איכותיות יותר. בניגוד לאתלטיקו ולסימאונה, את האמונה רכשה הגברת הזקנה תוך כדי תנועה, ולחצי הגמר היא כבר הגיעה עם הרגשה שהכל אפשרי. אין כמו האיטלקים בלהפוך אחד ועוד אחד לשלושה, וכך הפכה יובנטוס במהלך שני משחקי חצי הגמר מאנדרדוג מובהק ליריב שווה ואף מסוכן יותר. כשיש לך את קרלוס טבס, אתה חייב להאמין תמיד.
יובנטוס חוגגת בברנבאו. בדומה לאתלטיקו של העונה שעברה (Gettyimages)
5. ההגרלה. צריך לזכור את הדרך. האיטלקים נפגשו עם קבוצת-על אחת בלבד, שלא ממש נראית כמו קבוצת על לאחרונה. דורטמונד (בדיעבד) ומונאקו (בקושי) הן קבוצות פחות טובות מיובנטוס. הקפיצה הגדולה הייתה מול ריאל, אבל יובה לא הותשה בשלבים הקודמים בידיי יריבות גדולות, וגם זה אלמנט שצריך לקחת בחשבון.
6. ריאל מדריד. קשה לכנות קבוצה שיש בה ארבעה ספרדים בהרכב קבוצה של שכירי חרב, אבל אין ברירה. ריאל נראתה אתמול כמו קבוצה שחצי משחקניה יודעים שזה השבוע האחרון שלהם במשרד. נכון, היא גם הייתה יכולה להבקיע ולעלות לגמר ואז היינו מספרים סיפור אחר, אבל הצדק בהחלט שיחק תפקיד אתמול.
יובנטוס רצתה הרבה יותר ופגשה קבוצה שמסתמכת על הכישרון והיכולת האישית של שחקניה. פעם זה חאמס מרחוק, פעם בנזמה, הרבה פעמים זה בייל מכל כיוון, וכמעט שלא היה רונאלדו. מפתיע עד כמה הקבוצה שהייתה הכי גדולה עד סוף 2014, נראית קטנה כל כך במאי 2015.
כשרואים על מה ויתרה ריאל – שחקן הבית אלבארו מורטה – כדי להביא עוד רכש בעל שם, מבינים שלפעמים לא צריך לשפוך עשרות מיליונים כדי לקבל תוצאות. מוראטה הוא בהחלט המשל הקטן והחשוב של רביעי בערב בברנבאו. מעניין כמה כסף יישפך בקיץ הזה במדריד כדי להחליף שכיר חרב כזה באחר. בטח קצת יותר ממה שיוציא אניילי בטורינו.
מוראטה מכניע את קסיאס. הבלאנקוס צריכים ללמוד מכך (Gettyimages)
7. הגמר עוד רחוק, ולכן נסיים בנקודה האחרונה שהביאה את יובה עד כאן. יובנטוס היא פשוט הסיפור הכי מרתק ורומנטי של העונה הזו, ולכן מגיע לנו משהו חדש, קצת אחר, שלא עלה 100 מיליון, אלא משהו אחר.
כזה שירד ליגה עם יובה כדי לחזור, או כזה שהיה הסמל הגדול של היריבה הגדולה וניצח אותה לפני 12 שנה בגמר האלופות. או כזה שתמיד היה בצל של מסי ורוצה להאפיל עליו בערב אחד נתון בברלין. ואפילו סתם אחד שננשך בקיץ בידי טורף מסוכן, ורוצה להגיב ולתת לו את הביס האחרון של העונה.
מה דעתך על הכתבה?