בסמוך לנתניה, מעבר לכביש שדרכו נכנסים לעיר, מתנוססת אנדרטה. כל מי שנוסע בכביש חיפה-תל אביב חייב להבחין בה. בשעות הלילה היא גם מוארת ואי אפשר להתיק ממנה את העיניים. היא נועדה לציין שבשעתו, לפני שנים רבות, התקיים בעיר מועדון כדורגל. לכן ניתנה לאנדרטה תצורה של קומפלקס כדורגל – אצטדיון ולצדו מתקן אימונים. זו החלטה די מתבקשת.
אנדרטה שנראית כמו אצטדיון (עיריית נתניה)
אני מתרשם מהעובדה שהעיר החליטה לציין באופן כזה התרחשות שלקוחה מעברה. עיר היהלומים מכבדת את קבוצת העבר שלה כפי שברצלונה מכבדת את גאודי. במקרה של נתניה, יש מקום לטענה שאם מדובר רק באנדרטה אז ניתן היה גם להסתפק בפרויקט פחות נוצץ ופחות פזרני ולהפנות את כספי הארנונה שהושקעו בו למטרות אחרות. אני לא מוצא טעם להתערב בהחלטות מוניציפליות.
מועדונים "גדולים" עם נוכחות זעירה
הפועל פתח תקווה ומכבי נתניה הם שני מועדוני כדורגל היחידים כאן ששומרים על מעמדם הציבורי כ"מועדונים גדולים" בלי שום קשר לנוכחות הזעירה שיש להם היום. לא רק היום, כבר כמה עשרות שנים. לפני שאלונה ברקת נחתה בדרום אפשר היה להוסיף אליהם גם את הפועל באר שבע.
אלה מועדונים שההיסטוריה שלהם מועכת אותם. עוד יותר מבאר שבע, הפועל פתח תקווה ונתניה אכן היו אימפריות. לא רק שלקחו תארים – תארים גם הכח רמת גן לקחה – הם היו תעשיות: גידלו מאמנים, שחקנים, פתח תקווה הייתה כל כך גדולה שגם עסקנים היא גידלה.
כישרון שגדל בקבוצה קטנה ויישאר שכונה. עזרא (אסף קליגר)
שחקנים מחוננים לא גדלים רק בקבוצות גדולות, אבל יש סוג מסוים של שחקנים שגדל רק בקבוצות גדולות. הפועל פתח תקווה סיפקה כאלה עוד הרבה שנים אחרי שהיא עצמה חדלה להיות גורם. אני נזכר שמכבי חיפה הגדולה של שנות ה-80 וה-90 בנתה את עצמה במידה רבה סביב כישרונות שהפועל פתח תקווה סיפקה לה באופן בלעדי. לא כולם הוכיחו את עצמם אבל חיפה זיהתה בפתח תקווה בית גידול ששווה לה להשקיע בתוצריו.
אני מסתכל על שחקנים שיצאו מנתניה לאורך השנים: שפיגלר, סרוסי, האחים מכנס, בר, האחים תקווה, גזל האב והבן, גריאני, טופולנסקי, פודי חלפון, פיזנטי, שלמה שירזי, לביא, קליינמן בני לם, רוני לוי, שי הולצמן – שחקנים שיש ביכולתם להוביל קבוצות, שירגישו בעלי בית בכל קבוצה שבה ישחקו. חן עזרא זה הטוב ביותר שנתניה הוציאה לשוק בשנים האחרונות. חן עזרא זה שכונה. כישרון שגדל בקבוצות קטנות ושיישאר כזה.
אוסידון הוא לא מרטין ביין
אני לא מופתע שמנחם קורצקי הגיע לנתניה מהפועל פתח תקווה. הוא המאמן הרביעי של נתניה העונה ומיד עם הגעתו הכריז: הגעתי למועדון גדול. לא נמצא אחד סביב קורצקי שיעיר לו בשקט ובאדיבות, שזו גישה הכרחית במקרה שלו: "מנחם, אם זה היה מועדון גדול אז אתה לא היית כאן".
מאמנים בשיעור קומתו של קורצקי מתפרנסים ממועדונים שמצויים במשברים שלא מאפשרים להם להרים את הראש, לפקוח עיניים ולראות את מי הם מביאים ולאיזה צורך. זה גם לא מפתיע שדורון אוסידון הוא זה שמחתים את קורצקי בנתניה, לאחר שפיטר את קודמיו דורה ועטר. צרפתי הלך להפועל פתח תקווה.
לא מפתיע שאחרי שהוא הלך מנתניה לפ"ת, קורצקי עשה את הדרך ההפוכה. צרפתי (אודי ציטיאט)
אוסידון ניהל בעברו מועדונים, רק שאלה לא היו מועדוני כדורגל. נאמר עליו שהוא אוהד שרוף של הפועל תל אביב והוא אכן כיהן שם כיו"ר המועדון בתקופה שאלי טביב ומוני הראל התקוטטו ביניהם על הבעלות. אוסידון היה תקוע בעיצומו של העימות הזה ופרש מניהול המועדון.
אני נדרש לפרטים השוליים האלה רק כדי שיובן שאוסידון זה לא מרטין ביין. אין לי ספק שהוא בחור נחמד, מלא כוונות טובות, יזם, מבין בכסף, יודע לזהות הזדמנויות, לקנות ולמכור. אני בטוח שהוא הסתכל על נתניה וראה הזדמנות. הוא ראה ראשת עיר שתקועה עם קבוצת כדורגל, מממנת אותה באמצעות כספי ארנונה, מתה להיפטר ממנה, אבל לא יכולה כי תושבי העיר יושבים לה על הצוואר. בשביל זה הוא כאן.
אלה בדיוק ההזדמנויות שטביב מיטיב לנצל. מרים מהרצפה משהו שאף אחד לא מעוניין בו, מעמיד אותו על הרגליים, מעביר אותו הלאה, שם קצת כסף בצד ורק אחר כך מתברר מה הוא העביר הלאה. אז פיירברג קונה וכך יוצא שאוסידון הוא זה שאחראי על השיקום של נתניה וכך גם קורצקי מגיע, ועכשיו גם קורצקי וגם אוסידון נמצאים ב"מועדון גדול".
נתניה צריכה לחכות ללוזון שלה
נבנו פה במהלך השנים כמה מודלים של קבוצות גדולות בקנה מידה מקומי שראוי לחקות אותם. מכבי חיפה הייתה ראשונה, מכבי תל אביב שנייה, באר שבע שלישית. אלה הם מועדונים שיש להם אפשרויות והם נבנו, מי פחות ומי יותר, כדי להיות רלבנטיים לתקופה.
ברקת הוציאה את ב"ש מהמשוואה (דני מרון)
אבל יש גם מועדונים קטנים כאלה. קודם כל מכבי פתח תקווה, אחר כך קריית שמונה. לא ראשי ערים מנהלים אותם אלא אנשים שהקבוצה היא העסק שלהם. אוסידון וקורצקי לא יתקרבו לקבוצות כאלו, לקבוצות האלו אין מה להציע להם. לנתניה יש, להפועל פתח תקווה יש.
ראיתי השבוע את הלוזונים לוקחים את גביע הטוטו. לקחו אותו מאיזי שרצקי. גביע הטוטו זה אולי מפעל קטן אבל עבור הלוזונים ושרצקי אין דבר כזה מפעל קטן. ראיתי את הלוזונים בטקס חלוקת הגביע, עמדו בשורה שם כל המשפחה, יחד עם שינו זוארץ, מוראד מגמאדוב, רן בן שמעון, עומר גולן, כולם "לוזונים", כולם אנשים של הארגון, כולם מחויבים לו, חיים אותו, מרביתם לא רואים את עצמם באף מקום אחר, כי זה שלהם, העבר שלהם שם, גם ההווה והעתיד.
הלוזונים לא באו במטרה לקמבן או להציל. הם באו מאכפתיות, מאהבה. במשך הזמן הם רכשו גם ניסיון וידע, ואם יש היום בפתח תקווה מועדון כדורגל, אז זה מכבי פתח תקווה, לא הפועל. כל זה לא היה מתרחש בלי כמה אנשים שזה בנפשם.
שאלתי השבוע כמה נתנייתים שמזוהים במשך שנים עם הכדורגל בעיר הזאת מה צריך לקרות כדי שההשפלה הזו תיפסק. עודד מכנס השיב: "למחוק את הכל, לשלוח הביתה את כל מי שנמצא שם כרגע, לבנות הכל מחדש". שגיא כהן, עוד נתנייתי במקור, שוער הנוער של הקבוצה בעברו, שאוהד אותה עד היום, אמר: "נתניה מחכה לברקת שלה". לא לברקת היא צריכה לחכות אלא ללוזון.
זה לא מקרי שהם נמצאים שם. מכבי פ"ת חוגגת את גביע הטוטו (עדי אבישי)
מה דעתך על הכתבה?