Sport1 Banner

המדריך לאוהד הספורט המושבע: כך תעברו את "פגרת הקורונה"

דייוויד בקהאם
דייוויד בקהאם | GettyImages

מתקשים להעביר את הזמן בבידוד? מבואסים מהשבתת הליגות? שרון דוידוביץ' עם חמשת הסרטים הדוקומנטריים שאתם חייבים לראות כדי לשרוד את תקופת היובש

(גודל טקסט)

כל אוהד ספורט, כזה שחייב להזריק לעצמו את המנה היומית, יודע לומר שהספורט גדול וחזק מהחיים עצמם. הוא יותר מעניין, מרתק ומרגש מחיי היום יום. מביא אותנו לסף רגשות שלא ידענו שאפשר לחוות. אבל בימים טרופים אלה המציאות משתנה ועולה על כל דמיון, ובמיוחד על הספורט – זה שכרגע נכנס להשבתה מלאה (אלא אם אתם עוקבים באדיקות אחרי ליגת הכדורסל הטורקית). אז בשל המאורעות ובתקווה לימים שלווים יותר, הנה 5 סרטי הדוקו שיזכירו לנו את כל היופי שבספורט.

מקום 5 – The Class of '92, שנת 2013
מה: סרט אנגלי בבימויים של האחים בן וגייב טרנר, המגולל את סיפורם של דייויד בקהאם, ניקי באט, ראיין גיגס, פיל נוויל, גארי נוויל ופול סקולס – שבעה חברים טובים שזכו עם קבוצת הנוער של מנצ'סטר יונייטד בגביע האנגלי ב-1992, גדלו וצמחו יחד בקבוצה הבוגרת כ"תינוקות פרגי" עד לטרבל המפורסם של 1999 עם אליפות, גביע אנגלי וליגת האלופות – כשכולם חלק מרכזי לאורך כל הדרך.

מה פתאום: אפשר לומר שזה סרט על כדורגל. אפשר גם לומר שזה סרט על הגדולה של מנצ'סטר יונייטד בשנות ה-90' וסוד הקסם שהעלה מחדש על נס את מועדון הפאר הזה, עם כוח שנשמר עד היום, בשנים הגדולות של המועדון שהיה מבוסס על שחקני בית שגדלו בו יחד בצורה כמעט חסרת תקדים.

אבל זה בעיקר סרט על תרבות. תרבות אנגלית, צעירה, בועטת ורעננה, שהשתחררה מכבלי התקופה האפורה של מרגרט תאצ'ר, וכללה את ראש הממשלה הצעיר בתולדות אנגליה (טוני בלייר), את הצמיחה המטורפת של הקולנוע הבריטי והכוכבים האנגלים (יו גרנט), המוזיקה שחזרה לשלוט בעולם (אואזיס, ספייס גירלס) ומעל כולם – "תינוקות פרגי", אלה שצמחו תחת ידיו של סר אלכס פרגוסון והפכו לגיבורי תרבות. סרט שמראה עד כמה חזק הוא הכדורגל בחיי התרבות שלנו.

מקום 4 – Hillsborough, שנת 2014
מה: סרט אנגלי בבימויו והפקתו של דניאל גורדון אשר יצא ב-2014, לציון 25 שנה לאסון הילסבורו – האסון הספורטיבי הגדול בתולדות הממלכה הבריטית, בו נרמסו למוות 96 אוהדי ליברפול באצטדיון הילסבורו בשפילד עם פתיחת חצי גמר הגביע האנגלי בין ליברפול לנוטינגהאם פורסט, ב-15 באפריל 1989.

שעתיים עוצרות נשימה, עם השתלשלות האירועים לפני, הרשלנות במהלך האסון והטיוח והשקרים של המשטרה המקומית והתקשורת אחרי – עד להוצאת האמת כולה לאור כמעט רבע מאה לאחר מכן.

מה פתאום: מלבד התיאורים הבלתי נתפסים והיריעה הרחבה שהסרט מגולל, לאורך ולרוחב, הוא משמש כתזכורת איומה ליחס של הממשל לספורט ובמיוחד לכדורגל, עד אותו אירוע. מבחינת כולם, גם בשעת האסון ושנים רבות לאחר מכן, היו אלה חוליגנים שתויים שבאו למשחק כדורגל, פרקו כל עול והביאו על עצמם את המוות הנורא. גם אם היו ביניהם ילדים (כולל בן דודו בן ה-10 של סטיבן ג'רארד).

הסרט המרתק, עם עדויות המשפחות והאנשים שליוו את המקרה, כולל שוטרים שנכחו באירוע ואולצו לשקר בדו"חות המשטרה, שם זרקור על אחת מנקודות הציון החשובות ביותר במהפך של הספורט בכלל והכדורגל האנגלי בפרט, בדרך לפרמיירליג שאנחנו מכירים כיום.

מקום 3 – מראדונה, שנת 2019
מה: סרט בבימויו של אסיף קאפדיה האנגלי, אשר מורכב כולו מקטעים – רובם נדירים – של דייגו מראדונה בשנות הזוהר שלו על ומחוץ למגרש, מילדותו, דרך הפיכתו לכוכב הכי גדול בעולם ועד התרסקותו. הסרט מתמקד בעיקר בשנים המסחררות שלו, לטוב ולרע, במדי נאפולי – כיצד הפך למשיח שלה עד שהפך לאיש השנוא ביותר באיטליה.

מה פתאום: אתם מוזמנים להתווכח בבידוד שלכם כמה שאתם רוצים על מי השחקן הגדול בהיסטוריה. תצעקו מסי, תדפקו על השולחן ותגידו רונאלדו, או אלירן עטר. זה לא משנה. כי אחרי שתראו את הסרט הזה, תבינו למה השאלה הזו היא כלל לא מעניינת וכלל לא משנה לעומת השאלה – 'מהו סיפור הכדורגל הגדול ביותר בהיסטוריה?', בו תגיעו למסקנה אחת פשוטה, עם שם אחד ארוך: דייגו ארמנדו מראדונה.

אי אפשר לכתוב סיפורים כאלה. והסרט הזה, שבניגוד לרוב הסיפורים שהכרנו על הארגנטינאי לא חוסך גם מהצדדים הרעים של דייגו, חושף את הסיפור המלא. הוא גורם לנו להבין טוב יותר עד כמה מוחשית הייתה ההשפעה של מראדונה, איך גרם לחבל ארץ שלם להרים את הראש כמו שאף אחד לא עשה לפני ומצד שני – מה הוביל להתמכרות לסמים, לקשר החונק עם המאפיה ולהתדרדרות שאיימה להרוג אותו.

בסרט הזה תוכלו להבין את ההבדל בין "דייגו" לבין "מראדונה" וגם לראות את הנקודה המדויקת בה דייגו "מת", וכל מה שנשאר זה המראדונה.

מקום 2 – Survive and Advance, שנת 2013
מה: סרט בבימויו של ג'ונתן הוק האמריקאי אשר מגולל את סיפורה של מכללת צפון קרוליינה סטייט וזכייתה הדרמטית באליפות כדורסל המכללות בארצות הברית בשנת 1983. סרט על אחד מסיפורי הסינדרלה הגדולים בהיסטוריה.

מה פתאום: אלה היו שנות הזהב של כדורסל המכללות. מייקל ג'ורדן, האקים אולאג'ואן, ראלף סמפסון ועוד רבים וטובים, בשלים ובוגרים (בני 21,22 – בניגוד למצב כיום). אבל מבין כולם, דווקא צפון קרוליינה סטייט היא זו שזכתה. החבורה שקיבלה את הכינוי "קבוצת הגורל".

המשחקים לא מעניינים. איך הם זכו גם לא מעניין. לא הטקטיקה ולא האסטרטגיה. שני הדברים היחידים שמעניינים בסרט הם הסיפור והאנשים. שני המרכיבים החשובים ביותר בכל מעשיית ספורט. וספק אם יש חיבור חזק יותר מאשר כאן. קבוצה שעשתה את הבלתי ייאמן, עם אסופת שחקנים אלמונית אבל מרתקת במיוחד ועם הכוכב הגדול של הסרט – ג'ים ואלוואנו, מאמן הקבוצה, שדרך הכריזמה הבלתי נגמרת שלו בימיו הגדולים ועד מותו הטראגי ב-1993, שוזר את הסינדרלה הכה מיוחדת הזו.

סדרת הסרטים הדוקומנטריים "30 על 30" מבית ESPN ניפקה סרטים רבים ונהדרים (על דראזן פטרוביץ' ו-ולאדה דיבאץ', טוניה הרדינג וננסי קריגין, מכללת מישיגן, רג'י מילר ועוד ועוד), אבל הדוקו הזה נמצא בקצה הפירמידה.

מקום 1 – Hoop Dreams, שנת 1994
מה: סרט באורך 171 דקות בבימויו של סטיב ג'יימס, שצולם לאורך 5 שנים ובו 250 שעות צילום ועוקב אחר שני צעירים אפרו-אמריקאים בשיקגו, אשר מנסים להצליח בגדול ולהגשים את חלומם להפוך לשחקני כדורסל מקצוענים. סרט שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית העריכה, זכה בפסטיבלים רבים ונבחר באינספור רשימות כסרט הדוקו – לא רק דוקו-ספורט – הטוב ביותר בכל הזמנים.

מה פתאום: זה הבסיס, זה המהות. זה לא דוקו בראייה לאחור, אלא דוקו אמיתי – כזה שעוקב אחרי האנשים עצמם ונותן להם לספר את הסיפור, מבלי לדעת לאן תוביל העלילה וכיצד הכל יסתיים. דוקו שמראה את המציאות כמו שהיא, בזמן אמת.

וויליאם גייטס וארתור אג'י, היו כוכבי הסרט והציגו דרך הסיפור שלהם את החלום של נערים צעירים לצאת מהגטו השחור ולהצליח באמריקה של סוף המאה ה-20. סרט שטומן בחובו קונפליקטים של גזע, מעמדות חברתיים וכלכליים, חינוך וערכים. סרט שאתם חייבים לראות, בטח עכשיו.

 

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי